כבר למעלה מעשור. זה קורה לי הרבה אחרי פעילות מאומצת, קרדיו למשל, או לפעמים אחרי משהו שגרתי לגמרי כמו ספונג'ה. האצבעות בכפות הידיים רדומות, לא לכמה דקות, אלא לשעות ממושכות ולפעמים אפילו ליום או יומיים.
חברה שהיא גם רופאה בסורוקה אמרה שאולי זה תסמונת ריינו. לפעמים אני תוהה כמה ארוכה תראה הרשימה אם אני אחפש הגדרה לכל דבר שכואב לי או שאני מתמודדת איתו. הרבה פעמים ההזנחה העצמית נובעת בדיוק מהמחשבה הזאת. "אל תגזימי", הקול הפנימי אומר. האמת? זה לא הקול שלי בכלל, אלא קול הרבה יותר גברי משום מה.
זאת סטופיד, יושבת על הבר, חרדה מלהישיר מבט אל תוך עיניו של הברמן החתיך. בתוך מוחי הקודח, אני נראית כמו קריקטורה של רוברט קראמב; חזירית, שרירית ובעיקר - לא דוברת את שפת הפלירט.
קרבות - זה אזור הנוחות שלי. בעיקר קרבות שמתנהלים בתוך תוכי.
במקרה הזה אני תמיד מפסידה והלוואי שהייתי משאירה לעצמי קצת אוויר לסיבוב הבא. הלוואי שיהיה סיבוב הבא.
אני יוצאת יותר, אני מנסה דברים חדשים.
אני בחוץ, אני שם, אני כאן, אני אפילו מחייכת. היי, אפילו רואים את הפנים שלי.
אני לא יודעת כמה עוד אוכל לתת מעבר לזה.
אני שוקלת ללכת לרקוד על עמוד.
רק במח (הקודח) שלי ההקבלה בין אפליקציות דייטינג לסלקציה בשואה היא מתבקשת?
sorry not sorry.
היום ישבתי לאכול עם אימא שלי, בעיר הקרובה.
ניגשה אישה נמוכה (מאוד), עם פרצוף תינוקי, עיניים כחולות נוקבות ודרישה: "תביאו לי כמה שקלים!"
לא כבקשה
לא כשאלה
כדרישה. תביאו לי כמה שקלים.
משהו באופן שבו היא אמרה את זה, גרם לי באוטומטיות להושיט יד לארנק. ראיתי אותה מתקרבת, ראיתי שהיא ניגשה לכמה אנשים ודרשה גם מהם. פעמים רבות אני יכולה למצוא את עצמי נרתעת מאנשים שניגשים אליי לבקש כסף, אני חושבת שפעמים רבות אני מדמיינת באינסטינקט את התרחיש הכי גרוע ואיך אני הופכת לאלימה, אבל הפעם הושטתי יד לארנק והוצאתי את מעט המטבעות שהיו לי, 5 שקלים בסה"כ, וכך עשתה גם אמי. כשהאישה המשיכה לשולחן הבא, ראיתי את המבט של אמי משתנה למבט שטוף רחמים ואמרתי לה משהו שאם היא הייתה אומרת לי, הייתי מתעצבנת.
אבל בכל זאת.
"תמחקי את קמטי ההבעה האלה. עשית מה שיכולת. לא היית אדישה למצב. את לא יכולה להציל את העולם."
-"את אומרת לי את זה? מעניין."
אבל קמטי ההבעה הפכו לחיוך. היא לגמה מהלימונדה ואני נזכרתי ביום ההוא, בנובמבר, ליד רכבת ההגנה.
עבדתי אז בת"א בעבודה שהייתה כל כולה פריבלגיה אחת גדולה. שירות לקוחות לנהנתנים.
לקחתי את הרכבת וצעדתי לכיוון המשרדים בדרך שלרוב הכילה בתוכה את כל החולי האנושי במלוא תפארתו. ביום רגיל, הייתי בדר"כ חמושה באוזניות over-the-head ומסיכה, מבט משרפות בעיניי וצעדת בזק. במשך 25 דקות, אני לא אהיה רמפה לעולם.
אבל באותו יום, איכשהו, שכחתי את האוזניות שלי. יצאתי מהרכבת, התחלתי ללכת על הגשר הצר, כשלפתע ראיתי אדם נשען על המעקה ומדבר לכיוון השני, שמעבר למעקהץ
בהתחלה חשבתי שאולי הוא בשיחת טלפון, שאולי האיירפודס תחובות באוזניו, אבל כשהתקדמתי פתאום ראיתי אותו.
אדם מבוגר, כחוש להחריד, עצוב להחריד. הוא ישב על הסף, בצדו השני של המעקה, כאשר עשרות מטרים מתחתיו מגרש עפר המזמן נחיתה נוראית. מיד ניגשתי, באיטיות, כדי לסמן לאדם שניסה לעזור (נקרא לו גולגול, כיוון שהיה לו man-bun. ואקדח. ומשום מה התהלך יחף. בפאקינג דרום תל אביב) שאני שם כדי לעזור.
אותו אדם מבוגר סיפר לנו על כך שהוא בודד. בלי משפחה, בלי ילדים, בלי אישה. עלה לארץ מקירגיסטן, היה חייל בודד ומצטיין קהנ"ר. ואיכשהו גרם למוות של 6 חיילים. מכוחותינו.
הוא סיפר לנו שהוא לא יכול להתמודד עם הרגשות שלו יותר. הוא אחז במחברת והושיט אותה לגולגול. במחברת, אני חושבת, היה המכתב שהוא התכוון להשאיר.
ניסינו לדבר איתו על רגשות. לתת מקום למה שהוא מרגיש, ולנסות לשדר איזושהי סולידריות.
אישה נוספת שראתה את המתרחש הלכה לקרוא לאבטחה ברכבת. בזמן הזה, עצר אדם נוסף עם אופניים חשמליים וניסה לעזור. הוא הוציא חבילה של שטרות מהכיס, הרבה רבה הרבה נתן אלתרמן, והתכוון להושיט לאותו אדם אבל עצרתי אותו. אמרתי לו שזו לא הבעיה.
הגיעה מאבטחת קציצתית עם מבט אדיש בעיניים. היא קראה בקשר למאבטח השני.
וכשהוא הגיע חזיתי במשהו שלא ראיתי מעולם אצל אדם שהוא לא אבא שלי.
תגובה מיידית לסיטואציה קיצונית, קור רוח ונחישות, דיוק בביצוע. הוא הלך בצעדים גדולים ובטוחים לכיוון האדם שמעבר למעקה ואחז בצווארון של החולצה שלו, צמוד מספיק כדי שהוא לא יצליח להשחיל את ראשו מבעד לחור, אך עם מספיק מרווח כך שלא ייחנק. האדם ניסה לגרד את את האצבעות של המאבטח ממנו, בכה שייתנו לו למות, אך המאבטח לא הרפה מאחיזתו לרגע.
לפני שגולגול טיפס מעל למעקה, לעבר הצד של האדם שעמד לקפוץ, הוא ביקש ממני להחזיק את הסנדוויץ' שלו. האדם עם האופניים החשמליים ביקש ממני לשמור על האופניים, שלא יגנבו. כולם ביחד עזרו להעביר את האדם לצד השני, קל כמו שקית סופר, עצוב וקרוע כמו שקית אשפה.
כשהם העבירו אותו לצד הבטוח של המדרכה, המחברת שלו נפלה מטה אל מגרש העפר.
הוא זעק בשבר: "הרשימות שלי!"
ראיתי איפה המחברת נחתה ורציתי ללכת להביא לו אותה. הישרתי מבט אל עיניו הבהירות והעגומות ואמרתי לו 'אנחנו נביא לך את המחברת, אני מבטיחה.'
לא הספקתי למצמץ וגולגול כבר רץ למטה להביא לו את המחברת. בזמן הזה לקחו את האדם השבור לכיוון הרכבת.
ברגע בו נגמר האירוע וכולם יצאו משדה הראייה שלי, פרצתי בבכי נוראי וחסר שליטה.
חשבתי על כל הפרטים.
חשבתי על כך שלבשתי מכנסי דגמ"ח וחולצה שכתוב עליה "Sick, Sad World", מוכנה למלחמה, בשעה שהאישה שקראה למאבטחים חבשה כובע קסקט ורוד ולבשה חולצה בהירה שעליה כתוב: "Choose Happiness". יחי ההבדל הקטן.
חשבתי על רגליו היחפות של גולגול. חשבתי על כך שביקשו ממני לשמור על האופניים, כדי שלא יגנבו אותם. כי כשאתה מנסה לעזור לבן אדם בדרום תל אביב, יכולים בשנייה לדפוק אותך בתחת. האדם הזה יודע את זה. שאלתי את עצמי מה התפקיד שלי בסיטואציה הזו. האם בכלל עזרתי במשהו?
דמיינתי איך גם גולגול וגם האדם נופלים שניהם למותם במגרש העפר, מתרסקים לנגד עיניי.
תהיתי אם פספסתי עוד מקרים כאלה בכך שהלכתי עם אוזניות ובניתי חומה, מתוך פחד, מפני הכאב אותו אני סופחת כספוג?
חשבתי על כך שאני צריכה להתאפס על עצמי וללכת לעבודה, לעזור למצוקות כמו סושי בלי אבוקדו ומשלוח שהגיע קר.
מיותר לציין שהתפטרתי ברגע שבו הגעתי לעבודה.
האירוע הזה נשאר איתי ואני מאמינה שהוא יישאר איתי לעד. קשה לי להפנים שאני לא יכולה להציל את העולם. אני מנסה. אני באמת מנסה, איפה שאני רק יכולה, אבל לעיתים קרובות מדי, אני מוצאת את עצמי עם קמטי הבעה זהים לאלו של אמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
