16.4.21

עצובה.

לא השארתי כלום לעצמי. אף פיסה טובה. לכולם השארתי, רק לי לא.

מגיעה מוקדם כדי לעזור, נשארת אחרונה כדי לסדר, נוסעת להתנדבות כמו בכל שבוע, מקשיבה להם ונשארת שעתיים אחרי כדי לדבר עם מישהו אחד שזקוק לתשומת לב.

קמה.

פחות מ-7 שעות אחרי, כדי לעזור לחברה לעבור דירה. עושה הכל בשבילה כי ההורים שלה אף פעם לא לימדו אותה לנקות.

סוחבת, מרימה, מקרצפת, מזיעה. 3 קומות בלי מעלית. 3 שכבות של אבק דביק.

"יותר קדושה מהאפיפיור."

אין לי כח לעצמי, מגיעה לדירה אחרי שבוע רועש ועמוס אנשים, מסתכלת במראה ולא רואה כלום.

מיד חושבת כמה לא רוצה לקום בבוקר. לא מצליחה לנוח.

לא השארתי אף פיסה של טוב לעצמי.

זה מצער אבל כמעט שנה לאחר מכן ואני עדיין באותו מצב.

מסיימת משמרת יום. מקבלת הודעה מחברה שהיא לא מפסיקה לבכות.

שוהה באוטו שעתיים ומנסה להרגיע אותה טלפונית, אחרי שעבדתי 11 שעות בעבודה תובענית ומרוקנת. אני צריכה לקום 6 שעות לאחר מכן, לעוד משמרת. אבל היא יותר חשובה. היא במצוקה עכשיו ואני שם בשבילה. אני יכולה לעזור לה.

אה אבל אז...

אז זאתי שולחת הודעה. והיא עוברת עכשיו משבר קיומי כבר חודש ומפחדת שכל דבר יהרוג אותה, כל. דבר. לא מצליחה להתמודד עם המציאות.

משתמשת בכל מה שלמדתי, בכל מה שאני יודעת ומצליחה להרגיע.

אני כל הזמן מכבה שריפות. כל הזמן כל הזמן.

זה כמו המשחק הזה?

"הכה בחפרפרת?"

שכל פעם צץ ראש של חפרפרת וצריך להספיק להכות בזמן? 

אז ככה.

סיימתי משמרת לילה. חברה שלחה הודעה שהיא ובן הזוג נפרדו במפתיע. שוב שוהה באוטו (חלל שבו אני נמצאת זמן ממושך, הרבה פעמים בכלל בלי לנהוג) ומרגיעה את הבכי. מנסה להצחיק. מצליחה.

 אני הבן אדם הזה שתמיד נמצא שם בשביל כולם ולא נותן לאף אחד להיות שם בשבילו.

לפעמים אפילו... בלי לשאול מה שלומי?

ואז אני מתאכזבת, כי כשאני צריכה אותם

הם לא יודעים בכלל

שהם אמורים להיות שם בשבילי.