הלוואי שהייתי יכולה להגיד שהאסון הזה מזמן מפגשים ארוכי טווח עם עולמות טובים יותר, כמו הסופרנוס וההליכות בשדה בימי הקורונה, אבל במקום זאת אני חולמת ללא הרף על חניונים ללא מוצא ולא מעזה לראות פרקים של סמוך על סול, אז תקועה בעונה 4 ולא מצליחה לסיים את הספר אז אני זולגת לספרי שירה.

אני אמיצה תחת אש, זה נכון, ועשיתי כמה דברים שמהם אני מפחדת בשבועות האלה, אבל אני נעה יותר ויותר למחוזות שבהם אין תקווה.

למרות האהבה.

ויש אהבה.

רקדנו תחת שמיים ורדרדים מעל האגם, כפות רגליים יחפות מכוסות בוץ יבש. נשכבנו על השמיכה אחרי ארוחת ערב שהכנתי והאזנו למוסיקה. חגגנו בארוחת ערב מפוארת, התגנדרנו אחד לכבוד השנייה. טבלנו בעירום בכנרת ובחוף דור, חשפתי את שדיי למסוקי חיל האוויר, כיסינו את המלט בזרדים עמם יצרנו את ראשי התיבות שלנו, עשינו פיקניק בשדה שטוף אור ירח, דחפתי אותך למעגלי פוגו אלימים ובישלת עבורי טופו.

אני עצמאית. אני מלמדת. עברתי תהליך שמאפשר לי רווחה כלכלית ואוויר לנשימה אחרי הרבה מאוד זמן שהזעתי החוצה כל אגורה שהרווחתי מבלי היכולת לחסוך.

אני עומדת מול קהל, נסעתי למילואים למרות הפחד, אני נותנת לאהבה לפתוח את לבי הפצוע. יש לי חזון. יש לי מה להגיד, יש אנשים ששומעים.

אני לא חוזרת אחורה

אבל לפרקים הירידות האלו תהומיות ומפחידות, אני מתבוננת בך ובמשפחתך שמחים כל כך, כל הזמן

רועשים כל כך

כל הזמן

קרובים כל כך

כל הזמן

לא רכבת הרים

פשוט רכבת

ולא מוצאת את מקומי, לא גדלתי ככה

בשבוע שעבר התבדחתם על נושא שלא מצחיק אותי, ובכיתי

משקולת בתוך ערימת נוצות

אני לא צוחקת מהכל

איך זה ייתכן

איך אני יכולה?

לקח לנו 5 ימים להתאושש

אני מקנאה או שאני כועסת?

המטפלת אומרת שאנשים רבים מחפשים חוויית תאומות בזוגיות ואילו כאן עלינו להתענג על השוני בינינו

אני האבק המוזהב שמאט ברגעים ששווה להתעכב עליהם

אתה האוויר שעוזר לנקז את המשקל מסיטואציות

צפיתי היום במדרגות עננים בשמיים, הקשבתי לכריס קורנל מכסה את ג'וני קאש וחשבתי לעצמי

טוב, יש טוב

נקי

לפעמים החיוכים שלי מרגישים כמו שלג שלא תופס

נזכרת בצד המושלג של לבנון לעומת הצד הקירח שלנו, החיוכים שלי יכולים להיות מצרך נדיר

רגעי אושר נשאפים לעומק, אבל יוצאים ממני ואז

אני בלי אוויר

הכתף שלי פצועה כבר למעלה מחודש ויש חשש לקרע בשריר. אני עושה פיזיותרפיה פעם בשבוע ומקפידה לא לאמץ את האזור אבל חוסר הביטחון שלי בנוגע לזרועות שלי לא מניח לי. חוששת להתעגל או בכלל לאבד צורה

איזו צורה יש לי

נרשמתי השבוע לחדר כושר ואני מרוצה מהבחירה עד כה. עם זאת, יש בי איזו חרדת ביצוע ואני עוד נמנעת ממשקולות של גדולים מול המראה. חוששת לעשות תנועה מגוחכת, חוששת שיצחקו עליי. שונאת שהמקום מוקף במראות בהן אני נראית לעצמי ענקית. למה שום דבר לא משתנה גם במלחמה

למה יש לי זמן לבזבז?

כולם טורחים להגיד

וואו איך רזית

כאילו ששאלתי מלכתחילה מה דעתם על המשקל שלי בעבר או בהווה

למה לא פשוט להגיד 'את נראית טוב'? אולי כי אני לא

אולי כי פשוט רזיתי

ואני לא נראית טוב

אני שוכחת לאכול

אני ישנה רע

ובוכה הרבה

או יותר גרוע, חווה אימפוטנציה בעיניים ולא מצליחה לבכות

לו הייתה הגרסה המקורית מתנגנת ברדיו, הייתי שוברת את הכפתור מתוך חיפזון להעביר תחנה.

אבל

תודה

ספוטיפיי.

פוטרתי בשבוע שעבר, ביחד עם כל הצוות שלי. 'אין צפי לחזרה לשגרה, בגלל המלחמה, אז אי אפשר להחזיק אותנו יותר.'

או שכולם מפוטרים

או שכולן במחזור

או שכולם במילואים

או שכולם הולכים למכון

זה פחות או יותר מה שקורה

אני עצובה על אובדן הוודאות ויותר מכך, על הצורך לייצר ודאות חדשה.

מחר יש לי ראיון עבודה למקום מצוין שעשוי להועיל לי מאוד, ואני מעדיפה בהרבה ללכת למכון או לישון.

אבל אני אלך. אני אלך.

מאז שהחלה המלחמה הייתי ב2 הלוויות, כאשר לאחת מהן פשוט נכנסתי סתם כך, כי חלפתי ליד. כמו כלב שמחכה לבעליו, גם אני לפעמים מחכה להזדמנות לחבק ולספוח החוצה עצב מאנשים. ילד צעיר, בן 21 היה.

אני מרגישה שבמח שלי מפרפרים כמה מונים שמודדים ללא הרף את כמות הלוויות בהן נכחתי, השבעות אותן פקדתי, האנשים שהכרתי ונהרגו, החטופים שנשבו, הימים שעברו, החיילים שנהרגו, המפונים שנעקרו, האנשים שנוכחים בסדנאות שאני מעבירה, המעשים הטובים שאני משתדלת לעשות

איך אפשר לישון ככה?

ולמה קוראים למונית, מונית?