יש ליטרלי טרמפולינה וילדים צורחים מעל לראש שלי.

אף אחד לא אומר להם לסתום.

אף אחד.

אני שואלת את עצמי - מתי צלילי זכרונות הילדות הענוגים האלה הפכו לצווחות באוזניי והאם

האם

הם אי פעם ישובו

למחוזות האושר?

זה מתוך סדרה שראיתי לפני כמה שנים, סדרה שלא מיצתה את הפוטנציאל שלה אבל את הרגע הזה אני לא אשכח.

זה עניין מעניין, פוטנציאל. אני לא מצליחה לפצח את זה.

אני מרגישה שבהרבה מהרעיונות שלי יש פוטנציאל. אני פשוט לא מרגישה ש-לי יש פוטנציאל.

מה יהיה בעוד חודשיים, כשאסיים? האם יש לי למה לחכות, או שאני צריכה פשוט לברוח?

האזנה מהפנטת.

קוצים במצח

אני הכי מחבבת

כמו

קיפוד אמיתי.

רק בעין אחת

אני מדמיינת

איך ירגיש לקלף 

את קליפתי.

הירוק מזדהב

מול עיניי

ודמעות נמהלות

בזיעה מתכתית.

נחשים בשדה

אני בו צועדת

גבעה תלולה וקוצים

בתחתית.

כוסאימא של החום הזה, סבבה?

אני מתחילה לחשוד שיש מכונה בתוך הדירה שלי שמורידה בהדרגתיות את רמת החמצן.

אולי זו הסיבה שאני כל. הזמן. עייפה.

כמה אפשר כבר לדבר על עייפות?

אם אמשיך לישון כך, הספה תאכל אותי.

The Sunken Place.

Just

Pick up

The pen

ALREADY

למה כל כך קשה לי לכתוב לאחרונה? למה הכל מתרחש רק במח שלי? להגיע למצב שבו המילה כתובה על הדף. שיש הוכחה.

לפני כמעט שנה כתבתי על מישהו שהכרתי מאוד מקרוב. מישהו שיש איתו היסטוריה, אבל לא עתיד.

כתבתי עליו משהו בדיוני, כתבתי במשך תקופה. כתבתי בלי שהוא יידע שאני כותבת עליו. אבל בסוף מה שכתבתי התממש. אולי מזה אני מפחדת.

הנה אחד מהקטעים שכתבתי.

 

הוידוי

זה לא שאני לא רוצה. בטח שאני רוצה. אני בכל זאת אנושי, יש לי צרכים, את יודעת. זה לא ש… 

זהו, נגמר. לא זורם לשם דם. 

זורם, זורם.

זה לא שאני נגעל, זה לא שאני 

לא אוהב את מה שעשית בשיער, אוהב דווקא. זו לא העובדה שעלית קצת במשקל, זה אף פעם לא הפריע לי. זה לא הבל הפה על הבוקר, זה לא זה שהבאת את מכונת הקפה - למרות שאמרנו שלא.

זה לא הקעקוע הנוסף שעשית בספונטניות, זה לא הקול הספציפי שבו את משתמשת כשאת מעירה לי על הג'וינט, זה לא זה.

לא זה.

פשוט לפעמים כשאת מחבקת אותי אני מרגיש את ההתנגדות מפמפמת בדם ואני חייב להתרחק, גם אם את ממש צריכה. בגלל ש

את ממש צריכה. זה המבט הזה שאומר לי שאת צריכה

והריח

כי אחרת… מה? לא?

ואת מעדיפה באור ואני מעדיף בחושך. ואני מרגיש רע עם זה שאני מעדיף בחושך כי בחושך את 

לא את

את

לפעמים מישהי אחרת

והציורים נשטפים מהעור שלך

ובאור 

אני פוקח עיניים ומיד את שם ומיד אני 

מוצף בגלים של אשמה

מה מסרס יותר מאשמה?

אז נדליק נר? באור הזה העיניים שלך הופכות להיות קצת 

אדומות

ואז אני בכלל… רואה אותה, רק אותה, מולי. אני בוגד בך, בלי לעשות כלום. אני יכול להאשים אותך שנולדת עם צבע עיניים לא החלטי? אני יכול להאשים את הנר בכך שהלהבה שלו צובעת את העיניים שלך בצבע שלה? 

אני יכול להאשים?

ולאחרונה זה קורה יותר.

לאחרונה גם באור

גם בחושך

גם עם נר שחונק במתיקות שלו

ובחלומות

זאת רק היא מולי למרות שהיא כבר שנים לא מולי

ושנים שאת כן.

היא מריחה כמו הים ואני צריך לפתוח חלון

אבל

אני בכל זאת אוהב את החמימות שלך שם למטה. חמימות היא חמימות, היא בלי עיניים, היא בלי ריח. אז מה? רק חמימות, זה מה שנותר?

כמה זמן עוד נוכל להמשיך ככה?

זה לא שאני לא רוצה. אני רוצה, בטח שרוצה.

זה לא שאני לא נמשך אלייך, זה לא שאני לא אוהב.

אוהב.

אבל 

אין באמת מצב ביניים בין האור והחושך, זה או שרואים או שלא.

הלחיים שלי סדוקות מרוב דמעות שהתייבשו.

הפעם, אלו דמעות הנובעות מעייפות. פיהוק אחר פיהוק אחר פיהוק, מעורר בי בחילה.

אני כל כך רוצה לישון כל הזמן.

What the fuck is that about?

לפני כמה ימים יצאתי מהקולנוע במקום שהוא לא איפה שאני גרה היום. אמרתי לחבר שהלכתי איתו: "אני לא מאמינה שגרתי כאן פעם."

והוא ענה: "כן, זה נראה כמו חיים שלמים."

 החבר נסע לביתו ואני החלטתי לנסוע לראות את הבית בו גרתי ביחד עם ההוא. ההוא שאני כבר לא זוכרת כל כך איך הוא נשמע, איך הוא נראה, באיזה צבע באמת היו העיניים שלו.

ירוק או כחול.

נסעתי, אבל לא הצלחתי למצוא.

לא הצלחתי.

חיפשתי, הרי גרתי שם במשך כמעט שנה, הרי הייתי נוסעת לשם כל יום. איך זה שאני לא מוצאת?

התחלתי להבהל. שמתי ווייז. לאחר כמה דקות כן הצלחתי למצוא את הרחוב, אבל לא ידעתי היכן לפנות. לא ידעתי מתי זה ייגמר.

בסוף, במקרה, ראיתי את השלט ופניתי שמאלה. נסעתי ונסעתי והרחוב פשוט לא נגמר, לא הצלחתי לזהות איפה היה הבית שלנו.

בסוף כן.

ראיתי את החלון העגול והתחלתי לבכות.

בסוף.

 זה בסך הכל

סיפור מאוד עצוב

מה שקרה לי.

המחווה הגדולה ביותר בעולם הפכה למה שגימד אותי יותר מכל.

הלוואי שהייתי יודעת איך נראה הצד הטוב של 

אהבה.

המכשפה יושבת על המטאטא ומשקיפה על הירח.

השתקפותה על פני האגם המנצנץ נראית כמו סופת טורנדו ומהווה כתם שחור על מה שאמור להיות מרבד מימי חלק, עמוק ורגוע. מסונוורת מבוהק הירח, היא עוצמת את עיניה וחושבת על כמה שגבה כואב מלשבת זקופה על המטאטא, כמה עייפה היא מהמשך התנועה בחיי הבדידות שנבחרו עבורה. היא מהרהרת כמה קרים מימי האגם שתחתיה והאם עליה להתמסר ולוותר על האחיזה במטאטא, או שמא עליה להמשיך כהרגלה בכישופייה, בלחשייה, בימים גשומים שתאלץ להעביר על עצי דובדבן ובאכילת עוגות שרופות שניתנו לה כמחווה של רצון טוב על ידי ילד שלא באמת מבין רצון טוב מהו.