אני יודעת שזה נכון כי זה בדיוק מה שגרם לי ללכת אליה מלכתחילה.

בנוסף לפני כמה זמן נזכרתי שפעם הייתי כותבת, וכשזה עוד היה קטע אז אפילו היו לי כמה בלוגים. כשהייתי בת 13 התחלתי לכתוב ספר. מעולם לא סיימתי אותו.

אבל אהבתי את זה באמת.

בכל מקרה, אני מנסה באמת להתמיד בכתיבת יומן. יש לי המון מחברות מאוד יפות וכל אחת מהן זכתה שאכתוב בה פעם או פעמיים אבל מעולם לא הצלחתי להתמיד. אולי אם זה באינטרנט יהיה לי איזה תמריץ או משהו וגם אולי בסוף אכתוב ספר כמו שרציתי.

בכל אופן, הלהקה האהובה עליי התפרקה היום.

אני יודעת שזה מטופש לכעוס, אבל הפתאומיות שבה זה קרה נראית לי תלושה מהמציאות. וכן, אני כועסת.

יש לי קעקוע שלהם, אגב. אם זה משפיע על כמה רלוונטית מידת הכעס שלי.

זה לא שגדלתי עליהם או משהו, אבל הם הצליחו לגעת בי, ועד נקודת הזמן הזו הרגשתי שלמרות המרחק הפיזי והמטאפיזי בין החיים שלי לשלהם, אנחנו עוברים את אותם הדברים. ואם הם התפרקו עכשיו, מה זה אומר עליי? מה זה אומר על החיים שלי?

לא אכפת לי שזה נשמע מוגזם. זאת האמת. זה מה שקורה כשאת מאבדת משהו יקר, כמו הפעם הזו ששכחתי את הצעיף שלי מהודו בטיסה לטורונטו וקלטתי את זה שניה אחרי שירדתי מהמטוס, ולא נתנו לי לחזור לחפש אותו, והייתי עצובה וכועסת לאיזה יום. כי זה הצעיף שקניתי בהודו והלכתי איתו כל יום כמעט כי אהבתי אותו מאוד והיה לו ערך בשבילי. זה מה שקורה כשאת מאבדת משהו יקר.

עכשיו כשאנשים ישאלו אותי למה יש לי ספה על הקרסול אני אצטרך להגיד שהם התפרקו וזה יהיה מביך.

כשהיה לי בלוג בפעם האחרונה הייתי אימו, זה היה מזמן מאוד. בגילי זה כבר לא כזה מגניב להיות אימו אבל בעת כתיבת שורות אלה אני מתחילה להתחבר שוב לinternet personality שלי בתור ילדה עצבנית וביישנית שהיו לה מעט מאוד חברים והרבה מאוד שעות מסך.

אני באמת חייבת המון לילדה הזו וכשאני מסתכלת היום אחורה זה לא בקרינג', אלא באהבה. ולקח לי המון זמן לראות את זה כי אני חושבת שזו מוסכמה חברתית להסתכל אחורה ולהגיד "איזו מביכה הייתי" אבל אני באמת זוכרת מה זה להיות הילדה הזו ולשבת בבית ולבכות על מר גורלי, לחשוב מחשבות לא לגילי ולהרגיש דברים בעוצמות כאלו.

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו רגישים יותר. ואני חושבת שאם הייתי היום צריכה לעבור את הדברים שעברתי אז, בטוח הייתי בוכה הרבה יותר, וככל הנראה הייתי צריכה יותר פגישות בשבוע עם הפסיכולוגית.

פסקה מעורפלת על המצב שלי בשביל עצמי של העתיד:

היום היה בסדר אבל אתמול היו לי חרדות. נסיעות ארוכות באוטו יכולות להיות קשורות לזה, אני מתחילה לחשוב.

החלומות שלי חזרו להיות מציאותיים ומלאי פרטים. ואני קודם כל מאוד שמחה על זה. מכל מיני סיבות. אבל זה גם אומר שאני מתעוררת מבולבלת הרבה פעמים.

התמונות שרצות לי בראש מתחילות להתחבר לדברים מוחשיים סוף סוף ונראה לי שאני מתחילה להתקרב לשורש הבעיה ובעיקר מבינה כמה זה קשור לצבא. בנוסף כשאני מנסה להיזכר בעבר שלי התמונות הראשונות הן משם ואז כשאני מנסה בכוח אני מצליחה להעלות דברים אחרים.

זה לא מפחיד אותי זה רק מאשר לי את מה שאני יודעת כבר.

-

אני מקווה שזו לא תהיה הפעם האחרונה שאני כותבת פה ושאצליח להתמיד. זה חלק חשוב בטיפול.