לפני חודש וחצי חודשיים הייתי בתחתית והיה רע מאוד מאוד.

ואז הפסקתי הכל ולקחתי את עצמי וטיפלתי בעצמי והשקעתי ונתתי לעצמי הכל וזה היה מאוד חשוב.

ומאז עליתי קצת כל יום עוד קצת ועוד קצת, והיו כמה ימים שהרגשתי פחות טוב, אז קצת ירדתי אבל באופן כללי אפשר להגיד שהמגמה הייתה עלייה. עליתי על הגבעה הזאת. 

ואז היו לי שלושה ימים מושלמים עכשיו. ואני יודעת טוב מאוד מה קורה כשמגיעים לפסגה של הגבעה. אפשר רק לרדת משם.

והינה אני יורדת שוב. 

והפעם זה נראה כאילו אני לא מצליחה להסתובב חזרה לכיוון שאפשר לעלות ממנו.

וזה מדאיג אותי.

אני יודעת שאני יכולה, באופן תיאורטי.

אני גם אולי יודעת מה אני צריכה לעשות בשביל זה. 

אבל אני פשוט לא מצליחה להשתחרר מהרגע הזה שהיה לי כשהרגשתי שוב שאני משתגעת.

אני שונאת את זה יותר מהכל כי זה כל כך לא נכון. מה שאני עוברת זה לא מוזר זה פשוט החיים. זה פשוט תוצאה של לחשוב יותר מידי ולתת לחרדות שלי לספר לי את הסיפור. אבל אם אני אעצור שניה ואנשום ואכבה את כל הסחות הדעת ואמצעי הבריחה ואסתכל פנימה, אני אגלה שאין פה שום סיפור. כל מה שיש זה אותי.

אני לא בסכנה יותר. המחשבות האלו לא יכולות לפגוע בי.

הייתי כבר למטה ואני יודעת איך זה, וכמה שזה היה קשה בסוף הצלחתי לעלות למעלה. אז עובדה שאפשר.

אני פשוט חייבת לשחרר, לתת לדברים לקרות. להסתכל פנימה ולהקשיב. להפסיק לברוח.

אני רוצה להפסיק עם כל ההסחות דעת המטופשות האלה.

אני רוצה לזרוק את הטלפון שלי לפח.

אני רוצה שכולם יפסיקו להשתמש באינסטגרם ויחזרו להתקשר אליי בטלפון של הבית.

אני רוצה שהלימודים יפסיקו להיראות לי כמו כזה ביג דיל.

אני רוצה להיות מאושרת.

אני לא מצליחה לכתוב את המחשבות שלי כמו שצריך.

חלמתי שכל החברים שלא אמרתי להם מזל טוב ביום הולדת חוזרים לרדוף אותי. יאיי...