לא יכולה יותר לשמוע גברים שמסבירים לי על פמיניזם ואומרים לי שהמהפכה הטכנולוגית היא זו ששחררה את האישה, כי בזכות המהפכה יש לנו מקררים. ושמסבירים לי שהשמאל הלך רחוק מידי, וצריך לדעת איפה לשים את הגבול כי זה כבר נהיה שנאת גברים. 

לא אכפת לי על השעה הזאת שהלכה לי בהסברים ובהתאמת המילים ובניסיון לדבר בשפה שלך כדי לגרום לך להבין למה זה שאנחנו יכולות לעבוד זה לא אומר שיש שוויון, למה זה לא בסדר שאין חדר שאני נכנסת אליו שלא פונים קודם לגבר שלידי, להסביר לך שהנשים לא שוחררו, אלא שחררו את עצמן.

אני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות, שאם כולנו נסתום את הפה זה ימשיך לקרות ונשים ימשיכו למות וגברים ימשיכו לעשות מה בזין שלהם.

אני יודעת שזו האמת, אני יודעת שאני צודקת. אני יודעת שכולןם צריכות להסכים איתי.

אבל אני פשוט מרגישה את הדבר הזה. אני הרגשתי את זה תוך כדי השיחה ברגעים מסוימים ואז בסוף זה פשוט נחת עליי והבנתי שזה מה שנגזר עליי להרגיש כל יום בחיי עד שאני אמות או עד שיהיה שינוי, שקט מאוד מסוים שיש לאנשים בסיטואציה הזו ואני יודעת מה עובר להם בראש.

איזו טרחנית.

מתישה.

מזל שזה הסתיים.

אני תמיד מתנצלת אחרי השיחות האלו. אני לא אמורה אבל אני כמובן חייבת כי אני לא מסוגלת לחיות עם השקט המסוים הזה בלי להגיד כלום עליו.

סליחה, נסחפתי לדיון. זה פשוט מאוד קרוב לליבי.

אתה בטח מבין.

לא, אל תתנצלי זה באמת מאוד מעניין... זה טוב שיש לך דעות מוצקות.

אני שונאת את האחיזה הגברית החונקת שיש על חיי.

אני מותשת מהם. לפעמים אני רוצה לשרוף את כולם. אני יודעת שזה לא יפה להגיד. לא אכפת לי. זה לא כאילו אני אעשה את זה.