נתקלתי במשהו שכתבתי בגיל 12 על איזו חברה אחת שהייתה לי שמסתבר (לא זכרתי את זה) הייתה כל עולמי אז. הכרנו כשהיינו ילדות והיינו ביחד בכיתה המון שנים.
זה לא בדיוק נכון שלא זכרתי את זה אבל לא זכרתי את עוצמות הרגש ואני מניחה שגם בהתחשב בגיל בטח הייתי דרמטית להפליא לגבי זה.
בכל מקרה מתברר שהיא הייתה הדבר היחיד בערך שגרם לי לשמוח באותה התקופה לפי מה שכתבתי שם. חשבתי שאני לא אוכל למצוא מישהי כמוה יותר לעולם ושהיא החברה הכי טובה שאי פעם תהיה לי.
נפרדתי ממנה בהודעה אחרי שסיימנו תיכון.
היא הייתה בחורה עם שלל טראומות, מניפולטיבית ביותר. היא הייתה עושה דברים רעים מאוד לאנשים שקרובים אליה. היו לה התקפי זעם והיא הייתה זורקת דברים וצורחת לפעמים.
היא הייתה משקרת לי מלא כל הזמן על שטויות אפילו.
אני רק רוצה לאחוז בכתפיים של הילדה שהיא אני ולנער אותה. תתעוררי. היא לא טובה לך. היא מרעילה אותך.
לפעמים אני מטילה ספק ביכולת שלי לזהות אנשים שלא טובים לי מאחר שאיכשהו כל פעם אני מוצאת את עצמי במערכות יחסים כגון זו. כל פעם אני מרגישה צורך לצאת מהן איכשהו אבל אין לי אומץ, אולי אני מפחדת להישאר לבד כמו שהייתי כשהיינו בנות 12.
נראה לי שניתקתי קשר עם חבר שהיה קרוב עד לא מזמן. זה סוג של התמוסס אבל לא ניסיתי להציל את זה. הוא היה רודה בי הרבה. אני מניחה שזה צעד חיובי בסופו של דבר. והיי, אני לא לבד. אולי פשוט הייתי צריכה להגיד לו שזה לא מתאים יותר במקום לתת לזה להתפורר באיטיות.
כמעט שכחתי, יש לי קורונה. אני בסדר עכשיו, הייתי על הפנים. מתה לעוף מהבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
chops