איכשהו כל פעם אני מרגישה שעשיתי משהו לא בסדר.

אני פגועה ומרגישה לבד ואיכשהו זה נופל עליי במקום שיתעלה על עצמו וינסה להבין וינסה להכיל כמו שהוא הבטיח.

יש גבול לאהבה הזו מסתבר, יש גבול לרמת הסבלנות שלו.

לפני כמה ימים נשארתי ערה איתו כדי לנסות לנחם אותו.

אני מרגישה חרא. אני מרגישה הכי לבד בעולם עכשיו. אין לי אף אחד יותר.

אני צריכה סבלנות ואני צריכה לא להיות תוקפנית.

אבל במערכת יחסים זה לא תמיד מתאפשר וזה לא יכול להיות שכל פעם שאני מרגישה רגשות עזים אני צריכה להסתיר אותם.

חרא לי עכשיו. בא לי לא לדבר עם אף אחד. מזל שאני בבידוד כי לא בא לי לראות אף אחד.

אולי הוא יכול לעבור את כל הימים האלה לבד ולשחק במחשב שלו ולדבר בוואטסאפ פעם בשעתיים. אולי הוא יכול להגיד לעצמו שזה רק כמה ימים ושזה יהיה בסדר בקרוב. אני לא יכולה. אני עצובה וקשה לי. ואני לא חושבת שזה לא בסדר שקשה לי. אני חושבת שהוא לא מבין את זה. 

אני חושבת שהוא תמיד מנסה להזכיר לי שהוא לא נגדי אבל הוא לא מזכיר את זה לעצמו. אני במצוקה והוא מפנה לי גב.

/

לאהובי היה קשה להגיד לי שהוא אוהב אותי אחרי שרבנו.

אני חושבת שאנחנו מתקדמים לקראת להצליח לתקשר בצורה בוגרת ובריאה אבל יש לנו עוד עבודה. לפעמים מה שאני עושה מתפרש כחוסר סבלנות אבל אני פשוט מנסה לתקשר ולפתור דברים. ומנגד הוא לפעמים צריך זמן, הפסקה, לא לדבר לרגע. ללכת להירגע ולחזור. ואני צריכה לאפשר לו את המקום הזה.

אני לא משוכנעת במאה אחוז שהוא רוצה לעבוד על זה באותה התלהבות שאני רוצה.

אני מניחה שאין מה לעשות חוץ מלקוות שזה המצב.

אני בעיקר לבד, בבידוד, בבדידות. אני צריכה חיבוק, אני צריכה את החיבוק שלו.

קיבלתי 100 בפיזיקה.