היה שיפור גדול במצבי. הרגשתי שסוף סוף אני יכולה להגיד בלב שלם שחזרתי לעצמי. אפילו שמתי לב שהצחוק שלי חזר להיות מתגלגל כמו פעם, כמו של ילד. חזרתי לצייר ואני נהנית מהדברים הקטנים בחיים ולכן אני גם מציירת דברים קטנים כמו פרחים וכאלה. זה עוזר לי לחפש אותם בחיים שלי.

אני עדיין רואה כל מיני תמונות בראש. הן צצות לפעמים והן מדאיגות אותי כי אני לא מצליחה להבין מאיפה הן ומה הן אומרות. אני מניחה שאלו שאריות מהעבר, עדיין מחפשות תשובה וסגירת מעגל ואני לא מוצאת איך לעשות את זה. 

אמרתי לפסיכולוגית שלי שכבר לא מתאים לי לקרוא לזה חרדה. שאני חושבת שיש לי רגשות יותר בסיסיים ויותר מציאותיים מזה שפשוט לפעמים באים ביחד ולכן מקבלים שם אחר. אבל מה שיש מתחת זה פשוט כעס, או עצב, או הרגשות, או שמחה גדולה. וזהו פחות או יותר. פחד לפעמים. אז כשאני מרגישה שאני מוצפת אני יכולה פשוט לנסות לחבר את התחושות לרגשות הבסיסיים יותר שלי וככה לתת להם שם שהוא אמיתי ושיש לו גם צורה ושאני יכולה להתייחס אליו.

אני לא מפחדת יותר מהחרדה כי אני לא מרגישה שהיא חלק ממני.

אני יצור עם מנעד רגשי מאוד רחב ועם משרעת רגשות רחבה ולכן אני מרגישה הרבה דברים בעוצמה גבוהה. אבל זה בסדר כי המשקפיים שיש לי הם צבעוניים וככה גם העולם שלי.

בימים האחרונים אני פחות מרגישה טוב. אני דואגת שהתמונות האלה שוב ימצאו את הדרך שלהן להטריד את המנוחה שלי אם לא אטפל בהן אבל אני לא מצליחה לטפל בהן כמו שצריך. לפעמים אני מרגישה שאני מפחדת להגיד לפסיכולוגית שלי שהן עוברות לי בראש כי אני לא רוצה שהיא תחשוב שהידרדרתי שוב אבל תוך כדי שאני כותבת את זה אני מבינה כמה זה מטופש.

חלמתי שמגיעה אליי לחלון תוכי ממין נקבה עצומה בצבע תכלת ומבקשת שאטפל בה ואסעד אותה. אני מטפלת בה עד שהיא חזקה מספיק לעוף ואז היא פשוט עפה ונעלמת ואני לא רואה אותה שוב.

לפחות זה: