פאקינג שונא את ההרגשה הזאת.

חשבתי על זה כל הדרך באוטובוס אחרי ששמתי לב.

ואפילו שיכולתי לומר משהו, הרגשתי שלא באמת יכולתי.

כי אצא מוזר/קריפ. זה יהיה awkward. כי מי אני בכלל.

וכן, זה יכל להיות משהו שיעזור, ואולי משהו שיוערך.

אבל זה גם יכול להיות סתם פאקינג מוזר ולא נעים.

אני שונא את ההרגשה הזאת.

ההרגשה שאתה רוצה לעזור לבן אדם זר, או רוצה להציע עזרה או אפילו אוזן קשבת.

אבל אתה לא יודע איך לגשת לזה. ואתה לא רוצה שיחשבו שאתה מוזר.

או שיחשבו שאתה חושב שאתה יודע הכל.

וזה לא עניין של להתחיל איתה.

ולא עניין של לנסות להשיג מזה משהו.

נטו לתת מעצמך.

ורוב הסיכויים הם שלא נתקל אחד בשני שוב.

ואין לי מה לעשות עם זה.

וההרגשה הזאת תעבור תוך יום יומיים.

אבל זאת לא הפעם הראשונה שהרגשתי את זה ולצערי לא הפעם האחרונה.