אני לא יודעת איך מתחילים פוסט

כל הדברים, כואבים ככל שיהיו, הופכים קטנים עם הזמן ואני בחוויה כבר יודעת שזה לא באמת עניין. בשבוע שעבר עברתי חוויה לא נעימה בעליל ונמנעתי מלדבר בדיוק בגלל זה, עד שלא יכולתי יותר, ובסוף בכיתי למורה שלי ואמרתי לו גם שאני לא רוצה לדבר איתו בימים הקרובים אבל הוא לא וויתר ודאג לכל דבר שאמרתי. אמרתי לו בסוף שאני אוהבת אותו וזה נכון, אחרת לא הייתי בוכה ככה.

לפני כמה ימים חלמתי על tg(x) והלכנו ועשינו כיף ביחד. וכל החלום היתה לי התחושה הזו שאסור לי לאבד אותו, כמה יקר הוא, ולא משנה כמה כיף עשינו ביחד בתוך תוכי היתה תחושה של לחיצה ומעיכה כמו של יד קפוצה העיקר שלא ייעלם, רק שלא ישים לב שאני לוחצת ככה חזק. ביום יום אני לא חושבת עליו, האמת היא שבשנה האחרונה לא חשבתי עליו בכלל חוץ מהעניינים האחרונים. אני יודעת לא לנבור באובססיה ישנה, אני יודעת להתרחק מזה כמו מאש ואני עושה את זה טוב, אני פשוט לא מבינה למה כל הדבר הזה צף מאחורי אחורנית כפלי העצבים שלי. יש לי כל מה שאני יכולה לרצות, יש לי בן זוג מדהים מדהים שאני אוהבת וכל סנטימטר בגוף שלי אוהב אותו ואני אוהבת לנשק אותו בכל מקום, כמעט, והכול טוב לנו יחד כי אנחנו מסתדרים ברמת האישיות. שוב אני מנסה להבין בשביל מה כל זה?

יש לי בעיות שינה בתקופה האחרונה ונדמה שאני לא מצליחה לשים לזה סוף. אני ישנה המון ובשעות מוזרות. פעם לא היתה לי בעיה עם זה, אבל עכשיו כשאני ערה בלילה זה כאילו אין בשביל מה לחיות. אני לא יודעת מה לעשות. העייפות עושה אותי אובדנית אבל שוב אני כבר יודעת להתבונן על הדברים האלו לא משנה כמה הם בוערים בי. יום אחד יהיה לי את האומץ לעמוד מול הכאב באין מעש ופשוט לתת לו לכאוב. בכל פעם שעשיתי את זה גיליתי בכלל אין לי כאב ואז הראש שלי מצא משהו כואב אחר לחשוב עליו. בינתיים קשה לי לצאת מהמיטה כי אני ישנה בתקווה שאמשיך לישון תמיד, כל כך טוב לי כשאני ישנה שזה נדמה שאין שום דבר ששווה לקום בשבילו.
לא עשיתי סמים קלים כבר 8 חודשים, אני רוצה עוגת יום הולדת עם הפרצוף שלי עליה ושני נרות, ומצעד לכבודי עם טווסים, ופילים וכל השיט הזה. תריעו לי.

ראיתי את הסרט Good will hunting וזה עשה לי feels, הרגשתי את אותה הילדה מפעם שהיתה עיוורת מרוב כאב, שפגעה בעצמה ובאחרים. לפעמים הקול בראש מזכיר על כל הדברים הרעים שעשיתי ככה משום מקום וזה בעיקר בקטע של גיל 16 כשהייתי חותכת את עצמי ואז הולכת לבית של איזה בן או של איזה גבר וחלקם רצו לדבר איתי על זה וחלקם התנהגו כאילו הם בכלל לא שמו לב. החתכים היו ענקיים והם היו נשארים פתוחים במשך ימים ארוכים. כשהייתי מרעיבה את עצמי הם היו עוצרים מלהחלים עד שהיה לי נמאס והייתי מפסיקה לצום. החתכים היו עצומים ותמיד היו כמה חדשים מאותו לילה, אי אפשר היה לפספס אותם. היתה איזו תקופה קטנה שבה כל כך רציתי להרוס, אז הייתי חותכת איזה שלוש או ארבע כל לילה ובכל פעם הם היו גדולים יותר והיה כואב פחות לחתוך אז הייתי עושה את זה מהר. פעם אחת בטעות חתכתי עמוק מדי והדם לא הפסיק לצאת גם שהתעייפתי מאוד אז עצרתי לאותו הזמן. הייתי הולכת לתיכון והיה לי רק סקיני ג'ינס ללבוש מעל זה בחיי אני לא יודעת למה. אז הייתי חובשת וכשהייתי מגיעה הביתה הפד כבר היה כל כך לחוץ אל תוך הפצעים והייתי צריכה להוציא אותו לאט ואז גם כאב להיכנס עם כל זה למקלחת. יש לי אולי מאה כאלה וקשה לחיות איתם אפילו עכשיו כשהם דהויים ונדמה כאילו ממש עוד מעט תבלע אותם האדמה, זה לא ייקרה. הייתי צריכה להתחיל את הפוסט ב-"כמעט כל הדברים"... אולי זה הדבר היחיד שזמין לי ונותר גדול עליי. ידעתי שאני לא יודעת.

אני לא יודעת האם סיימתי כבר לשתות ולהקיא רעל, ואם לא סיימתי אז אני מקווה שהוא הורג את כל הדברים בפנים שצריכים למות.

מאזינה לאלבום של גרין דיי שהייתי שומעת כשהייתי בת 12-13. אני זוכרת שאמא הביאה לי 120 שקל וקניתי גרסה מהודרת משהו של האלבים מהטאוור רקורדס שבקניון הזעיר בעיר והיה כל כך חם ושוב הלכתי את כל זה ברגל עם סקיניג'ינס זה היה מזעזע. אני זוכרת שמיהרתי לשם כי פחדתי שמישהו אחר יקנה את זה. ואחרי שקניתי את האלבום הזה קניתי את כל הדיסקים שלהם אפילו את אלה שלא ניתן היה להשיג בארץ ובסוף זרקתי את כל האלבומים שלי כי זין על רכוש חומרי גם ככה יש ספוטיפיי ועכשיו אני מתגעגעת לדיסק השרוט לגמרי של האלבום הזה.