אני רוצה לדבר על המצב של המקום האינטרנטי הזה אבל נדמה לי שאין טעם. ירדתי על ההנהלה, בטוב טעם כמובן חח, כבר מספיק פעמים ושום דבר לא השתנה. באלפא בלוג חסר הסגנון יש כמה וכמה פוסטים ביום, כאן יש פוסט אחד ליומיים, ואנשים מגיבים זה לזה אומייגאד!! באמת שכולנו בשפל המדרגה. יום אחד יימאס לי ברגע ואשבור את הכלים, אני אעזוב את המקום הזה וכבר לא יהיה לי אכפת, אני אשב עם כל המגניבים מאלפא בלוג ואתם תישארו במקום המאובק הזה תאכלו חצץ. אולי עדיף לתת למקום הזה למות וזהו אם כבר לא עושים איתו כלום, ה'מנהלים' יודו לנו כי הם הבינו שהיו נאיבים ברמות כשלקחו על עצמם את ערימת הקוד הזו וחשבו שיכולים לשפר אותה מבלי לעשות wipe לכל הבלוגים הישנים. בחיאת, הם לא חשבו על ליצור ישראבלוג חדש שנראה בול כמו ישראבלוג הישן רק בקוד חדשני שעובד, ואז בתחתית העמוד להשאיר קישור לישראבלוג הישן היכן שנמצאים כל הבלוגים שנכתבו בקוד הישן? זה באמת עד כדי כך פשוט, אף אחד לא היה מתאכזב עליהם והבלוג היה פורח עוד יותר משהיה ב-2021.

אז נכנסתי לכאן כדי לנסות להוציא מעצמי כל מיני דברים ויצא שיצאתי על המקום הזה. קרו מלא מלא דברים, קיבלתי מלא מתנות והתחדשתי במלא דברים והחדר שלי לא מסודר. הוא גם ממש לא מבולגן חשוב להבהיר. לא יפה היה לומר שיש לי מלאנתלאפים בעיות שפותרים רק בבית משוגעים עם זרמי חשמל ככה בפולסים חלשים. מה זה אמור להביע בכלל? אני יותר ישרה מרוב האנשים רק ממש מוזרה זה הכול. חוץ מעזרא חיים שהגיע לאחרונה אף אחד לא עזר לי עם העניינים של עצמי מול עצמי, עשיתי את זה לבד, סלחתי לאנשים ועברתי הלאה, אני יותר שפויה מרוב האנשים שלוקים בקדחת פסיכוזה המונית המושרית על ידי מגישי חדשות ופרסומות שנמצאות בכל מקום. מה, אין כבוד פה או שזה עניין של צומי?
הייתי בהופעה של האלילה שלי ניקי באירופה וזה היה מדהים, תליתי כל כך הרבה ציפיות בהופעה הזו כאילו היא שוות ערך להארה רוחנית. למדתי אז שבדיוק כמו הארה, שלא באמת קיימת, גם החיים לא משתפרים אחרי הופעות מהסוג הזה, זה בסך הכול צורך רגשי שיש לענות עליו. לרגעים יצא שהתמזגתי עם אובייקט האושר והיינו אחד, שתיתי ג'ין וטוניק וצרחתי של החיים. אולי עכשיו אוכל לשחרר את האלילה שלי ולהפסיק לשמוע מוזיקה כזו בוטה. הכתום שאל בשביל מה לוותר על דברים שאוהבים כשהשמש האירה על העיניים הכחולות שלו בבהירות מלאכית, כמעט הרגשתי שזה בסדר להמשיך עם ההתנהגויות שלי. בסוף הוא אמר שאני נורמאלית, וזה בא מבן אדם שהוא גם כן לא נורמאלי. להיות נורמאלי כשאתה בא ממקומות לא נורמאליים זה מהדברים הקשים ביותר. אני יודעת שאני מוזרה מאוד וגם מרגישה מאוד לא שייכת להמון מסגרות שאני נמצאת בהן. אני מרגישה שייכת רק לשכונה שאני גרה בה, לשיעורי היוגה וגם לשיעורים המתקדמים יותר, אני מרגישה גם שחיים עזרא הוא הבית שלי.

אני שונאת לבטא את עצמי מול אנשים אחרים כי אני מרגישה שכל העניינים הם שלי והם פרטיים ויש אנשים שלא מגיע להם בכלל לדעת ויש גם אנשים שלא מבינים דברים עדינים בטח לא את העדינות שלי, לא משנה באיזו גסות אני מתבטאת, בין הדברים שלי יש עדינות בלתי נסבלת. כשהייתי קטנה אף אחד לא הקשיב לי אפילו כשכאב לי הגוף ואפילו כשאביעד חנק אותי בבית הספר ובכל פעם שרציתי לספר על משהו שמפריע לי אז הייתי מרגישה כאילו יש לי פצע ענק בגרון שמתנפח עוד ועוד וככה לא הייתי מצליחה לדבר ואפילו כמעט לא לנשום והייתי בוכה אפילו לפני שהייתי מצליחה להוציא מילה אחת, ואם היתה יוצאת מילה אז בקושי רב ובקול חלש עם כל הדמעות והנזלת. היום אני מצליחה יותר טוב אחרי הרבה מאוד מחשבות ואימונים אבל עדיין בחיאת זה קשה.

הפצע מהניתוח עדיין כואב ויש גם פצעים בנפש שלא הספקתי לנקות באותה התקופה של המדיטציות. אני רוצה להגיע ולטפל בהם אבל אין לי די מרגוע מכל העניינים של העולם. למשל עכשיו אני חייבת להתכונן למבחן בתורת המידה, אחרת חרא על החיים שלי, אני שונאת את הקורס הזה לדעתי או שאני פשוט מפחדת להיכשל בו, הוא פשוט לא מעניין אותי בכלל אני מתחרטת שלקחתי אותו ועכשיו אני תקועה עם כל האנליזה ג'ורה הבררה לא מעניינת הזאת וצריכה לקבל 60 במבחן שהמרצה שבודקת אותו באה עם נוירוזות אנאליות מהבית. הנה יופי אמרתי את האמת עכשיו, אני מקווה לעבור את זה במועד א' או ב' ואם אכשל במועד מיוחד אז אני אקח תורת גלואה או משהו חמוד כזה, מקסימום משוואות דיפרנציאליות 2, ואז הכול יהיה בסדר.

יצא לי מצב רוח קרבי, אולי באמת כדאי לשחרר ולהרשות לעצמי להרגיש דברים. בכיתי מלא בסוף השבוע במיטה כשהתפללתי לבורא עולם כשלא הצלחתי להרדם, פשוט לפעמים נמאס לי כי אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני ואני ממש צועקת עליו כי בא לי להרדם כבר. אני מתפללת רק כשאני לא נרדמת, אולי זה למה הבורא משאיר אותי ערה.