הכל מואר .

יש משהו מאד מבטיח בשינוי. אחרי שעוברים את החשש הראשוני, שכובל אותנו למה שהיה לפני, ומזנקים אל מה שעתיד לבוא עלינו, האוויר בגבהים האלו, של הזינוק, מלא הבטחה וביטחון.

וזה לא ביטחון שקרי, חלילה.

אבל, אין מה לעשות, אנחנו בני אדם. אני בת אדם. וגם אם עכשיו, אני עומדת בתקופה המרתקת ביותר בחיי, תקופה של מימוש עצמי, של התחברות, של צמיחה ולמידה, עדיין עכבות העבר, הבועטות והנונקופורמיסטיות בועטות לי בבטן.

                                                 -יונה וולך, "אילה".

מן הצד האחד, עומדת אני אחת, שמתה להשתכשך ולהתערבב בבראנז'ה האומנותית, לדבר בשפה גבוהה- נמוכה על הרגשות הכי פשוטים, ועל השפעות חברתיות קוסמופוליטיות הרות אסון. להיות משוררת, מוסיקאית ארוכת רגליים, נשית ופראית עם אצבעות מלוכלכות מפחם מלאכותי ומריחות מטבק תעשייתי.

ומן הצד האחר עומדת אני נוספת. בעלת הנשמה האצילית, השמחה הפשוטה, ההתלהבות הרגשית המסוחררת, הדבקות והשקט. שלא צריכה גורמים מבחוץ להרגיש אהובה, לא צריכה פידבקים חיצוניים, כי הכל בפנים.

וקורה מדי פעם, אחרי שאני נושמת ומסניפה את ניחוחה של אחת מן ההתגשמויות האלו, שאחת מהפרסונות הקוטביות והמשלימות האלו מתחברות. אני יכולה היום ללכת למסיבה, לראות את השכרות, הערטול, ההזרקות, החיבורים שבינו לבינה, ולהביט במבט מרחם על הנשמות האבודות ולהתפלל שהקב"ה ישלח להם מעט מהאהבה שהוא מטעין אותי בה כל הזמן.

ואני יכולה לשבת במושב מליצים, להתפלסף על פני הדור, לבכות את הפוטנציאל המבוזבז שלנו, שלי, ולהיסחף אל עולם האינטלקטואל ההפוך לגמרי מכל תפיסות העולם על פיהן אני חייה.

הפנים האלו מתגלים אצלי כשאני מדמיינת לי שבעתיד, כשידברו על הסצנה האורבנית, על המפגשים התרבותיים האלו שהצמיחו אייקונים, על החבורות שהיו מתאספות ביחד ויוצרות ביחד.. לדעת שהן קיימות בהווה, כל כך קרוב, קרובות עד נגיעה, קרובות עד חיבור והישאבות, ושאני איני שם לעשות היסטוריה.

ומצד שני, אז אני רואה את החבר'ה, את מובילי הסצנה, את מנהיגי התרבות המחתרתית של הדור שלי, ועם ההערכה ועם המשיכה, הקסם פג מאד מהר, ואני רצה חזרה אל ידיו הבטוחות של הקב"ה, ולא מתחרטת על שבחרתי בו למרות כל הרגשות החזקים האלו.

אני יכולה להסתכל על אני של פעם ולומר, "מה לי ולה?" ולענות "מה לי ולה אלא..." כל מי שאני היום. "אלא אהבתי"

טלקיהו הנביא.