אני לא יודעת אם מישהו קורא את זה, אבל אני מרגישה שאני חייבת לכתוב את הבלוג הזה למרות שכל הרעיון הזה של לכתוב את המחשבות האישיות של והרגשות שלי באינטרנט, במקום שכולם יכולים לראות נראה לי קצת מוזר. אבל אני מרגשיה שאני חייבת להוציא את זה החוצה. קשה לי להמשיך לשמור הכל בפנים. וזאת הדרך היחידה שלי להוצאי הכל החוצה כי אני מרגישה שכמעט אין לי עם מי לדבר...

אמנם יש את החברה הכי טובה שלי אבל אני לא יודעת בזמן האחרון אני מרגישה שהתרחקנו... ועם חבר שלי אני ממש לא יכולה לדבר על הבעיות (שזה גם בעיה מסויימת) גם כי הוא קשור לחלק מהבעיות וגם כי אני לא מרגישה בנוח לדבר איתו על בעיות מסויימות... אמא שלי היא גם לא הכתובת כי גם לה יש חלק בכל העניין וזה בערך האנשים שיש לי בחיי שאני יכולה לדבר איתם... ככה שאין לי יותר מידי אופציות.

חשבתי לא מזמן להתחיל ללכת לפסיכולוג אולי, ככה אני גם אוכל לשפוך הכל החוצה ואולי הוא גם יוכל לעצור לי ולייעץ לי בנושאים מסויימים שאני ממש לא יודעת מה לעשות לגביהם אבל זה נרהא לי מוזר לשבת מול בן אדם מבוגר ונסות להסביר לו מה מפריע לי ולחלוק איתו את המחשבות והרגשות שלי. בכל מקרה עד עכשיו לא הלכתי כי פשוט לא יצא לי לצלצל לנסות לקבוע תור... כנראה משהו בתת מודע :)

אני מרישה נורא בודדה בזמן האחרון שזה לא כזה רחוק מהאמת יש לי רק חברה טוב וחבר שזה לא הרבה אנשים, אמנם אני צריכים להגיד תודה שיש לי אותם כי יכולתי להיות ממש לבד אבל עדיין, אני מרגישה נורא בודדה כי היא כל הזמן בלימודים ולגבי חבר שלי, אני לא יודעת... היחסים שלנו לא משהו ועם כמה שכואב לי להגיד את זה או יותר נכון לכתוב את זה, גם עכשיו אחרי חצי שנה אני עדיין לא יודעת אם אני אוהבת אותו. ברור לי שאנחנו לא הולכים לחיות ביחד כל החיים , שהוא לא האחד (אם יש כזה דבר בכלל) אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב שאני מפסיקה את הקשר הזה....

אני יודעת שזה נשמע נורא אנוכי וזה לא רק נשמע ככה, זה אכן ככה. אמנם אני אוהבת אותו באיזה שהוא אופן אבל לא נרהא לי שבאופן שחברה אמורה לאהוב חבר, אחרת הייתי כבר יודעת אם אני אוהבת אותו או לא. אני אמנם מאוד לא מתקשרת עם הרגשות שלי אבל אני מניחה שאם הייתי  אוהבת אותו כמו שחברה אוהבת חבר כבר הייתי יודעת את זה ...