ימי חיי

אז הנה אני בסוף החלטתי לכתוב. אחרי התלבטויות קשות ואחרי שיש לי הרבה מה להגיד וכשאני באה לכתוב אין לי פתאום כלום החלטתי לכתוב.למה?? ככה. מי קורא במילא??!!?!?!  אז נוציא את מה שיש לי על ה לב. וגם אם מישהו קורא מי יודע שזאת אני?!?!  אף אחד. אז מה אכפת לי? מה עולה כסף? גם לא. טוב די. נגמרו  לי התרוצים.. אז החלטתי לכתוב.

לא משהו מיוחד.    על הא ודא.

סתם שטויות... אבל אולי אני אתרגל כמו שמישהי אמרה לי ואתמכר כמוה ואז יהיה לי נוח להוציא את רגשותיי כאן.

ותאכלס- זה הרבה יותר כיף מהתפרקויות הבכי האחרונות שהיו לי..

אז הנה אני דווקא עכשיו לא כל כך מדוכאת (אולי יש לי חום? כבר בודקת)  העבירו לי את העבודה למשמרות בוקר אז יותר כיף לקום יחד עם כולם בבוקר ולחזור בערב ולא ההפך כמו בדר"כ - ללכת לישון ב3 בלילה לקום ב12 להתלבש לנסוע לעבודה לחזור ב12 בלילה ולשבת במחשב עד 3 וחוזר חלילה. זה בטח יהיה יותר כיף. ודווקא לא כל כך נורא כמו שחשבתי שאנשים ינתקו אנשים מקשיבים ועושים מנוי. נו מה אני אגיד  מי שהיה דפוק נשאר דפוק גם בבוקר וגם בלילה כנראה..   

אז עד כאן להיות. לבנתיים..  ותודה לקצה שגרמה לי להתחיל לכתוב. אני מאמינה שזה יעזור.  חולה עליך בלי להכיר אותך (נו מה אני יעשה אני אדם חברותי ואת נשמעת לי מעניינת ועמוקה... כמוני. רק שאני לא מעניינת. רק עמוקה. חסר תכלית בחיים..)