ימי חיי

בלי יותר מדי פירוטים..  ראינו סרט ואחר כך חברי הלך. 

הגיעה השעה לישון.

מחר עבודה.

מהיום הראשון  שהתחלתי לעבוד אני כל בוקר קמה ומחליטה מחדש שאני מתפטרת.

אני עובדת שם כבר חודש.

אבל טוב לי. יש שגרה. קמים בבוקר. עובדים. לא מתבטלים. זה מועיל. לפעמים.

לפחות לי שישבתי בבית חודש וחצי כמו גוש ובהיתי על התקרות בבית ומדי פעם גם בטלויזיה.

מחכה כבר לצבא..  שונאת אנשים שאומרים לי שאני לא יהנה ואעשה תפקיד סתם ושאני לא אהיה שווה שם כלום..  פשוט שונאת.  ואני לא אדם ששונא אנשים. אני חברתית דווקא. בחיי. אפילו הלכתי לשנת שרות. רק שעזבתי כי פחדתי להתמודד עם כל הקשיים שעלו לי. אני דפוקה. אני יודעת. אין צורך שתגידו לי את זה שוב.

אבל טוב לי להזכיר את זה לעצמי. להרגיש שאני מודעת. שאני לא נהיית כמו כל האנשים בחברה. שאני לא משתנה בגלל הנסיבות ובגלל כולם. אני אוהבת את הגישה שלי לחיים. אני מדברת על עומק ומודעות עצמית. רק שלבד קצת קשה לשמר את זה ולהתקדם. אבל אני מנסה. בחיי מנסה.

אפילו התחלתי להעריך את עצמי ולחשוב שאני לפעמים אדם חכם. לא, לא התכוונתי מתי שאני כועסת על חבר שלי כי הוא לא רוצה לחבק אותי בלילה. התכוונתי לעצות שלי ולהלך המחשבה שלי על הגישה שבה האדם צריך להסתכל על החיים. בסגנון "חייך אליהם והם יחייכו אליך בחזרה". רק שבזמן האחרון אני מרגישה שאיבדתי את זה. שאיבדתי משהו. את החוכמה הזאת. אנשים כבר לא פונים אליי.. כנראה הם הבינו שמשהו קורה לי ואני לא טובה בעצות יותר משום שאני לא מיישמת אותם על עצמי. אני באמת לא.

פעם ידיד שלי אמר שלכל אחד יש איזה משהו בולט שמאפיין אותו ולפי זה הוא חי. הוא אמר שאני  ה"רגע רגע. פאוזזז!!  כולם לעצור. אני צריכה לסדר פה את העיניינים. באה, שמה הכל במקום כמו שנראה לי ואז אפשר להמשיך. עכשיו הכל בסדר" 

זה אחד הדברים הכי חכמים שאמרו לי אי פעם בחיים. אני אכן מתנהגת כך כל חיי. חושבת שיש לי את הדרך לשנות את העולם שדרכי היא נכונה ואם מישהו לא הולך בה צריך לתקן אותו ולהחזיר אותו למוטב. העיניין הוא שאף פעם לא שמתי לב שאני כזאת. עד לרגע שהוא אמר לי את זה. נו לא נורא, להתחיל להבין את עצמי אחרי 19 שנה זה גם משהו.  מי אמר עדיף מאוחר מאף פעם ולא קיבל??  ומאז כל פעם שמתי לב שזה טבוע בי. כל פעם בכל דיבור שלי הרגשתי כמה שהוא צודק. ואני לא אדם כזה, שקל לו להודות שמישהו אחר צודק והוא לא. ליתר דיוק אני ממש לא אדם כזה. אבל פשוט לא יכולתי להגיד לו כלום. כשהנוא אמר לי את זה הוא כל כך צדק שהעדפתי לשתוק. חוץ מזה הוא ידיד הכי טוב שלי. אני ידעתי שהוא אומר את זה לטובתי ולכן העדפתי לחרוג ממנהגי ולא להתחיל איתו ויכוח חריף רק כדי להוכיח שאני צודקת גם כשאני יודעת שיש אמת בדברי העומד מולי כמו שאני עןשה לרוב. פשוט שתקתי. והקשבתי. הרגשתי שהיום הוא החכם מבנינו. זה באמת עזר לי. זאת הייתה אולי הפעם הראשונה בחיי שלא דפקתי את הראש בקיר שלא נכוותי מאה פעמים עד שלמדתי לקח. זאת אולי בעצם הייתה הפעם הראשונה שהקשבתי למישהו באמת. לא שמעתי. הקשבתי. זה נכנס לתוכי והבנתי על מה הוא מדבר. נפתחתי אליו בטחתי בו.  אני לא עושה את זה לרוב. אפילו עם אמא שלי שתמיד צודקת אני מתווכחת איתה שעות. בסוף השיחה אני יודעת שהיא צדקה אבל אני לא מסוגלת להגיד לה את זה. אני חייבת להוכיח שמה שאמרתי ככה זה.  ואי איך נסחפתי...  איך הגעתי בכלל לכאן??  לא דיברתי על משהו אחר לגמרי??...

עכשיו באמת הגיע הזמן לישון. מחר בבוקר עבודה. מקווה שאעשה מנויים ואגמור את השבוע הזה לפחות על רגל ימין. 

ולגבי הכתיבה בבלוג..  קצת מוזר לי. אבל אמרתי כבר שאני אתרגל, נכון? אני בטוחה שכשאתרגל ארגיש הרבה יותר טוב עם הכתיבה כשיהיה לי רע  (וזה קורה מלא פשוט זה מצבים של מצב רוח נורמלי. למרות שלא רואים את זה. אני עדיין מתמרמרת כאן... חחחח..  )