ימי חיי

נזכרתי בו עכשיו. קראתי כמה שורות בבלוג אחר. והעניים שלי הוצפו בדמעות.

אני מתגעגעת לאדם הזה. הוא חינך אותי. הוא גידל אותי. אני לא יודעת למה הוא הלך ומי בחר שככה זה יהיה, אבל מה שבטוח זה רע. ההליכה שלו. אני יודעת שהכל היה איך שהוא רצה. חי חיים שלמים מלאים עבר מלחמה. ורצה למות בשקט בלי להפריע לאף אחד.  יום אחד בלילה הוא הלך לשרותים. הוא חזר לחדר ונפל על המיטה. ולא קם ממנה לעולם.. בדיוק כמו שהוא רצה.

אבל אני לא רציתי. ואף אחד לא שאל אותי. גם לא הוא. הוא רצה ללכת, אני יודעת. הוא כבר הרגיש רע בזמן האחרון.אבל לא רציתי שהוא ילך. הוא האדם הכי חזק שהכרתי אי פעם. רך ונעים ומצחיק. כל כך אהבתי אותו. אני משערת שהוא היה הראדם הכי המבוגר שאהבתי עלי אדמות. אז למה צריך לוותר על אנשים כאלו?? ברגע שהוא נפל היה לו דום לב. באתי לשם. 20 דקות עשו לו החייאה. הם הצליחו. הלב דפק. אבל אחרי 5 ימים הפסיק. אף אחד לא האמין שהוא יצא מזה. אני האמנתי. כנראה שזה לא הספיק.

אני לא מרשה לעצמי הרבה להתבכיין על סבא. מנסה להיראות חזקה. לפני אמא וסבתא שקשה להם. רק ככה כשאני לבד לפעמים בשקט בשקט אני בוכה. אבל הלב שלי בוכה תמיד. מאז שהוא מת משהו ממני מת והלך איתו. מה שהוא נתן לי בעצם. הביטחון המוטיבציה..  הכל.

אז אם אתה שומע אותי, היכן שלא תהייה, מתחת לאדמה בשמיים או בגוף של ילד, רציתי שתדע דבר אחד, שאני אוהבת אותך.