ימי חיי

פעם הרגשתי שאני אדם חכם. לא הייתי מדברת על זה. לא שמחתי עם זה. פשוט הרגשתי שיש לי את היכולות לעזור לאנשים וזה באמת עזר.

היום אני שקועה בעצמי. שקועה ב"בעיות" שלי עד אינסוף. ואיזה בעיות?? לזה קוראים בעיות?

אני מרגישה ק טנונית ובלתי מועילה כבר. פעם הרגשתי שאני משהו טוב והיום לא.

אולי זה משבר, אולי זה יעבור.

אבל אני קוראת כאן בלוגים של אנשים ורואה אנשים חכמים. אנשים חושבים. אנשים שמתקדמים בחיים ושיתקדמו כי הם בדרך הנכונה. כי הם רואים את העולם כמו שהוא ומתמודדים מולו. כי הם לא עיוורים.

ומה אני?

פעם הרגשתי שגם אני ככה. אדם נבון פתוח לדעות ובעל עמדה. אדם שיודע מה הוא רוצה וגם אם לא הרגשתי שיש לי את הכוחות לברר. הייתה לי פעם מוטיבציה אדירה, הייתי רואה את העולם עם המשקפיים הורודות שלי והייתי בטוחה שאפשר לשנות כל דבר בעולם. ואנשים אהבו אותי בזכות המוטיבציה שלי. אנשים נסחפו אחרי, אנשים קיבלו אותי.

היום כשאני חושבת על זה זה נראה לי חלום הזוי.

קשה לי להאמין שפעם הייתה לי כזאת מוטיבציה.

קשה לי להצביע בדיוק על הנקודה שהיא נעלמה.   אני באמת חושבת שזה קרה כשסבא הלך ..

אבל זאת תחושה נוראית. תחושה של חוסרת אונים, תחושה שאין לי יכולת להועיל או לתרום. תחושה שאני כבר לא יודעת דברים כמו שידעתי וגם שאין לי ממי ללמוד או על מי להישען.

רגשות עזים עולים בי כעת וההרגשה הכי נוראית היא שזה לא משבר. שאני השתנתי. שנהפכתי לאדם מקובע, אדם שאין ביכולתו להישתנות עוד ולהתפתח.