בזמן האחרון, משום שאני רוב היום מבלה באוטובוסים ובחוץ, רואה אנשים עולים בי מחשבות.
יש משהו שמאוד מפריע לי בעצמי. וקשה לי להבין למה זה קורה.
למשל כשאני נוסעת לעבודה (נסיעה של לפחות שעה) ועולה לאוטובוס אני עולה בתחנה הראשונה ותמיד יש לי מקום לשבת. עד לרגע שאנחנו יוצאים מהעיר המקום כבר מפוצץ ואין מקום לשבת ויש מלא אנשים שעומדים כל הנסיעה.. ויש גם אנשים מבוגרים. ואני יושבת.
תמיד אני חושבת על לקום ולתת להם לשבת. כי הרי מזה בשבילי לעמוד נסיעה? הם גם נוסעים לעבוד או לסידורים. גם לפניהם יום ארוך.
אז למה שאני אשב ולא הם? כי אני עליתי קודם?
אז זהו שאני תמיד חושבת לקום ולתת להם לשבת אולם אף פעם לא עושה את זה.
זה כמו כשאני רדומה וצריכה לעשות משהו ואני מדמיינת שאני עושה את זה ואז פותחת את העיניים ומגלה שאני עדיין במיטה. (באסה נוראית!) זה בדיוק אותה תחושה. כאילו משהו עוצר אותי מלקום. כאילו שאני מתביישת.
והרי אני יודעת שההפך הוא הנכון ואנשים רק ישמחו ויסתכלו עלי בהערכה.
ולא- זה לא שאני רוצה לעשות את זה לשם ההערכה שלהם, אלא למען עצמי. למען ההרגשה הטובה שלי. ועדיין. אני נמענת.
כשהייתי בתנועה (הייתי בנוער העובד והלומד למשך כחצי שנה) אז כשהייתי בחולצת תנועה והייתי נוסעת באוטובוסים והיו מבוגרים הייתי קמה חופשי. הרגשתי שזאת חובתי לעשות את זה. הרגשתי גאווה לקום, לא בושה.
לא יודעת אם זה בגלל בושה או עצלנות לעמוד נסיעה שלמה. אבל אני לא עושה את זה. ומרגישה רע אחר כך..
וזה לא רק האוטובוס זה אפילו כשאני פוגשת אנשים שאני מכירה לא ממש טוב אבל מכירה ואני מעדיפה להתחמק מאשר לגשת ולדבר איתם. לא יודעת למה זה ככה.. ואני אדם מאוד חברותי שלא תבינו אותי לא נכון.
אולי זה נשמע קטנוני העניים עם האוטובוס אבל זה מטריד אותי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
