ימי חיי

כמעט תמיד יש לי דברים להגיד.

אבל למשהו קשה לי מאוד לבטא את עצמי כאן. למרות הרצון שלי.

המוח שלי מלא בדברים שאני חושבת עליהם,מהרהרת,בוחנת..  מלא ברעיונות מלא בתהיות מלא בעצבות גם. לצערי.

אני לא רוצה להיות עצובה.. בחיי שלא. אני לא אוהבת את זה. יוצא לי ככה.

אולי בעצם עכשיו אני לא עצובה אלא עייפה וכבר קשה לי להבדיל?..  הגיוני.

העבודה מעייפת אותי.

היום אני דווקא שמחה כי לא עבדתי. ככה אני מרגישה טוב.

קמתי בבוקר ולא מיהרתי ויכולתי לשבת ולבהות שעות. ועשיתי את זה. וכן, היה נחמד.

זאת הרגיעה שלי.  לא לצאת להסתובב עם חבר'ה בשישי בערב.

סתם לשבת להירגע לדעת שאני לא מחוייבת לכלום לא ממהרת לשום מקום. להתקלח בשקט. ללבוש את הפיצ'מה הורודה שלי. להדליק חימום. ולשבת. בשקט. ולבהות.

כיף לי.

אולי אני מוזרה, אני יודעת.

אני לא כמו כולם. (או אולי אני בדיוק כמו כולם ואני רק ממש מנסה להגיד שאני לא?...)

לא יודעת. איבדתי את עצמי בשלב מסויים.  צריכה להתחיל לחפש שוב.

גן יבנה נראה לי מקום טוב להתחיל בו.. יש שם אישה מקסימה שעזרה לי.. אבל אני לא אעשה את זה עכשיו.. כי את מה שהיה לא ניתן להחזיר. צריך להתמודד עם מה שיש.

ומה שיש עכשיו זה חוסר ביטחון עצבות ולעתים חלל ריק.

לא מהנה במיוחד, חייבת להודות.

אני וחברי התקרבו קצת. טוב לי.

אני מרגישה הרבה יותר חופשית איתו (שאני פחות לוחצת) ונראה לי זה עושה טוב לקשר.

אבל עדיין כל שאר הדברים לא משתנים. חבל.

אני יודעת שרק אני יכולה לשנות אותם.

חסר לי רק מצרך אחד- מוטיבציה.

למישהו יש עודף עבורי? או חנות מוטיבציות?