ימי חיי

אז הנה אני בבית. הברזתי מהעבודה.

כן כן בדיוק כמו שהברזתי מהבית ספר..  לא היה לי כוח לקום..  אז ישבתי וחשבתי..  וגם כאב לי האוזן משום מה  (איזה דבר הזוי זה כאב אוזן) וגם האף בגלל הגולה המאוד לא חברותית שצמחה לי שם (פויה! את אדומה ומכוערת ועושה לי כואב!!) 

אז החלטתי שמגיע לי רגעי נחת. סתם לא ללכת לעבודה. להתבטל לנוח.

והחלטתי לאמץ את הרעיון של ללא שם.

לשבת בפיזמה ולחשוב על מה שבא לי..  ולבהות..  אני יעשה את זה היום.

זה מילא אותי במעט שמחה, החופש הזה בבית, אני חייבת להודות.

וגם שראיתי אתמול את חברי. קצת בערב,לא יותר מדי. במינון הנכון.

חייבת להודות שגם זה עשה לי טוב..

התחלתי גם ללמוד נהיגה. ואתמול היה שיעור 6. הרגשתי כבר שאני מתחילה להבין מה קורה איתי ולשלוט באוטו.. לאט לאט. הכל בא אצלי לאט.  אבל שוב- לפחות המורה יצא חי לא פצוע וללא חבלות- הכי חשוב! 

וזה נותן תחושה טובה.

גם הייתי בטניס עם חברי לפני כשבוע. הוא חובבן של טניס משחק כבר שנים. אני קהל. סתם באתי לראות אותו משחק וגם למדתי לתאוריה בדרך  (כמה זמן נראה לך לעזעזל שאפשר להסתכל על כדור מסכן עף מצד לצד??)  אז קצת הסתכלתי קצת למדתי.

ואז פתאום זה ששיחק איתו הלך אז הוא רצה שאני אשחק איתו.  הסברתי לו שאין סיכוי שאני לא יודעת שיש לי בעיות מוטוריקה קשות..  אבל הוא לקח אותי והרים אותי בכוח..  נו טוב גם ככה זה בחינם. מה אכפת לי?

אז שיחקתי! פעם ראשונה בחיי. זה היה דווקא די כיף ומוצלח! אפילו לפעמים פגעתי וחבטתי בכדור!!!! 

יואאאאה אני!!  פגעתי!!  עם המוטוריקה שלי..

(קצת פירגון עצמי כשמגיע לא עולה כסף)

אז הנה...  אולי חיוך אין עדיין אבל ניצוצות בעיניים שמזכירות ודומות לחיוך יש.. 

ככה לאט לאט אני אשתפר