ימי חיי

היום הלכתי לעבודה והמנהל הישן חזר. ממש אין לי כל לדבר על זה אבל די רציתי שהוא  יחזור ועכרשיו כשהוא חזר אני כמעט בטוחה שאתפטר.. הוא לא מתחשב בשיט.

אני עייפה מאוד.

אחרי העבודה הכלתי לחברי, הוא חולה. אתמול בלילה ישנו ביחד אצלי ואמצע הלילה הוא התעורר ואמר שהוא לא מרגיש טוב, הבאתי לו מים ותרופה הוא היה נורא חם נראה לי היה לו חום גבוה. אז היום אחרי העבודה כולי עצבנית כי לא עשיתי כלום והמנהל הזה עיצב אותי באתי עליו. כל היום בעבודה האף שלי נזל כמו ברז פתוח בלי סוף. נורא מפדח לדבר ככה עם לקוחות,אגב.

באתי עליו ואחר כך הלכתי קצת ללמוד. אחר כך חזרתי עליו כי זה היה קרוב. הוא עדיין לא הרגיש טוב.

ואז הוא פלט משהו שעיצבן אותי או ליתר דיוק ששבר את גב גמל כי גם ככה לא היה לי מצב רוח כל היום והייתי עייפה וחולה לא פחות ממנו אבל ידעתי שיש לי סדר עדיפויות (כמו עבודה לימודים לטפל בו) אז לא הקדשתי לעצמי זמן. אבל הספיק אותו המשהו שהוא אמר ("אבל את תמיד חולה"  ולמי שמכיר אותו-כמה שמתאים לו להגיד את זה..) וניטרפתי. אמרתי שאני עייפה ולא הייתי בבית כבר יותר מ12 שעות והגיע הזמן שאני גם אטפל בעצמי. התחלתי להתארגן וללכת. הוא קרא לי לבוא למיטה. הוא שכב שם, באמת לא הרגיש טוב. דיברנו, הוא  גרם לי להתרכך קצת.. לא מתאים לו. זה בגלל שהוא חולה.

אבל לא משנה. זה ממש לא העניין. לא רציתי לספר עליו. רציתי לדבר עליי.

על כמה שאני באמת עייפה ואני לא פרקתי את זה כל יום- כי מה, איפה?  בעבודה עובדים בלימודים צריך ללמוד ואצל חבר חולה צריך לטפל בו. בשלב מסויים הרגשתי- די!!  אף אחד לא דואג לי.

אז סבבה. לא ביקשתי מאף אחד. אבל לפחות תעזבו אותי בשקט ותנו לי לטפל בעצמי.

כי אם אין אני לי מי לי?

אז עכשיו אני בבית. ועדיין מרגישה רע. שאני לא..  לא..  לא יודעת איך לנסח את זה. פשוט שאני מרגישה רע לגבי עצמי. אני מרגישה רע כי אני קצת חולה ולא הקדשתי לעצמי זמן לטפל בעצמי. אז אולי זה נשמאע מתנשא, אבל קוראיי יודעים שאני לא כזאת. אולי זה מראה שהתחלתי להיות חשובה לעצמי. אז אולי אני כבר פחות שונאת את עצמי.. נחמד.. אבל זה לא מנחם אותי!!

אני עדיין מרגישה רע. מרגישה שאני לא ממצה(מהמילה מיצוי)  את הזמן.  אוף.. 

עכשיו אני אולי אלך לישון. למרות שאני לא קוראת לזה זמן איכות או להשקיע בעצמי אבל אין לי משהו טוב יותר לעשות עם עצמי. התחלתי לעשות ציור חול אבל אני עייפה מדי כדי להמשיך אותו עכשיו. אני עייפה. מותשת.

באמת לא דורשת צומי. באמת באמת. כמה שזה אולי מפתיע. רק רוצה שהעולם יעצור מלכת ואני יעשה מה שאני רוצה.

אני יודעת שאם אדם קטן וחמוד עם עיניים כחולות קורא את זה הוא מבין- כי הוא לימד אותי על עצמי שאני כזאת.

זה ככה.. זה מה שיעשה לי כלום. אבל העולם לא יעצור.. ואני אאלץ להמשיך לצעוד אחריו. פשוט לפעמים אני מרגישה שאני לא עומדת בקצב.. שהוא מהיר מדי..