ימי חיי

מצב רוח רע זה רע. ושגרה זה רע.

ובשגרה יש לי מצב רוח רע. תאמת? הייתי מעדיפה מצב רוח טוב.

וכן,אני יודעת שיש לי שליטה על זה וזה תלוי בי.

(סליחה רגע,אני פה בשיחה עם הפיצול אישיות שלי)

אז כן,המצב רוח ממשיך. למרות שדווקא היום הלך לא רע בעבודה ועשיתי מנויים למרות שכשבאתי בבוקר הייתי בטוחה שהולכיחם לפטר אותי במאה אחוז והתחננתי שזה לא יקרה כדי שיהיה לי כסף לכל ההוצאות שלי..

ואז דיברתי עם אמא והיא אמרה שהספר של סבא מוכן (סבא היה כותב שירים אם לא סיפרתי וכשהוא נפטר אמא ואחותי החליטו להוציא ספר שירכז את השירים-זה היה החלום של סבא) ושמחתי. אבל כשראיתי את הספר זה עשה לי רע. אחותי התקשרה כי היא הייתה מאוד שמחה. רצתה לקבל פידבק על כל העבודה הקשה שלה. אבל לי ממש לא היה מצב רוח. לי היה קשה להסתכל על הספר הזה. עם תמונות שלו. ספר שבראשו רשום שמו.. אולי פעם אני אתגבר.

מישהו שבתקופה מסויימת בחיי היה בערך הידיד הכי טוב שלי והשפיע על חיי הופיע שוב כמה ימים לפני שסבא נפטר. הוא היה איתי בקשר כמה ימים לפני וגם אחרי שסבא נפטר. הוא אמר לי "כמה שיותר יהיה לך קשה להתגבר על זה סימן שאהבת אותו יותר". זה עשה לי טוב. הרגשתי מעין הצדקה לכך שקשה לי, לכך שכל דבר בחיים קשור עליו, לכך שאני בדיכאון עמוק.. שלא עבר עד היום. פשוט הוא בא לעתים רחוקות יותר.

אני חושבת עליו המון. במיוחד כי אני מרגישה שהאשליה שלי נופצה. בגלל שהוא היה מודל והוא מת. איך? איך הוא יכל למות? ויש לי תחושה שבגלל זה אני מרגישהב עכשיו שאני לא מסוגלת. כי אם המודל שלי נשבר,אם הוא יכל להישבר אז איך אני יכולה להאמין בעצמי? או במשהו אחר?

אני לא מצליחה להאמין לכלום.

אני מרגישה שיש לי הרבה בעיות בחיים (שכמובן שאני יוצרת אותם,זה ידוע) וקשה לי להתמודד עם זה שהחיים שלי לא עליזים ושמחים כמו שהייתי מעדיפה שהם יהיו ומאז שסבא נפטר אני פשוט מפילה הכל על זה. כאילו עכשיו יש לי סיבה.

לא יודעת אם זה ככה או לא.

אני יכולה להגיד בברור שאהבתי אותו מאוד. שהיה לנו קשר מיוחד.

שחבל שהוא איננו,שהוא חסר לי מאוד,חסר לי כל כך..

הוא תמיד ידע לחזק אותי ולשמח אותי.

אוף,אני מרגישה כמו ילדה קטנה.

הפוסט הזה הוא בשבילי.