ימי חיי

הוא הלך.

זה היה הלילה. השעה הייתה לקראת 4. עוד היה חשוך בחוץ, מאוד. וקר. 

לפני שנה.

התעוררתי,שמעתי רעש. היה אור בשרותים. פתחתי את הדלת. שכבתי במיטה.

אבא יצא מהשרותים. הוא נכנס לחדר. שאלתי אותו מה קרה

"מה קרה? נו סבא מת"

"מה???"

"מה מה?! סבא מת!"

הוא אמר את זה בטבעיות. זה היה ידוע מראש שזה יקרה. הוא לא נראה מופתע או משהו.

הוא היה עסוק בסידורים, לנסוע לבית חולים, לסדר את הדברים. בבוקר לחברת קדיש ואז לארגן את ההלוויה וצריך לקוות שזה יהיה בצהריים כדי שאנשים יספיקו להגיע ולא בבוקר. צריך להתקשר לאנשים להודיע. וכמובן-להיות עם אמא.

אני המשכתי לעמוד שם בשוק. לא האמנתי למשמע אוזניי. באמת לא האמנתי.

לא חשבתי שהוא ימות. ליתר דיוק, חשבתי שהוא יצא מזה.

היה לו התקף לב. ב28 בפברואר. באנו לשם. הרופאים הגיעו אחרינו. הם עשו לו החייאה 15 דקות. אני כל הזמן הזה התנדנדתי בין להרגיעה את סבתא לבין להכניס לעצמי למח שזה יצליח,שהם יחאו אותו. גם בת דודה שלי עשתה את אותו הדבר. והיה רגע שבו שתינו עמדנו ליד סבתא והתחננו בפניה שלרגע אחד תאמין שהם יצילו אותו- שהם יצליחו. גם אני באותו הרגע חשבתי על זה. ונראה לי גם בת דודה שלי. באותו הרגע זה עבד. הם הצליחו להחיות אותו. לא היה לי צל של ספק שזה מה שיקרה. הייתי כל כך בטוחה שכח הרצון שלי חזק מהמוות.

אבל הנה, עברו רק 5 ימים ואני פה, בערב חשוך נשארתי לבדי בחדר. וידיעה מזוויעה מקננת בי. הוא מת. נתנו לו ללכת. אני לא אראה אותו יותר. האמונה שלי לא עזרה. האמונה שלי לא הספיקה.

הייתי בכזה הלם.. לא הייתי מסוגלת לזוז. הלב שלי קפא. האמנתי במאת האחוזים שהוא יחיה. שהוא ישרוד. זה היה בשבילי כמו רעם ביום בהיר, טוב בלילה קודר אבל לא משנה.

ישבנו עם אמא. היה קשה. השעה הייתה חמש. שתינו קפה. לא דיברנו. הבוקר התחיל לעלות.

אני יכולה להגיד בפרוש שזה היה הבוקר הקשה בחיי.

ראיתי את הזריחה,שמעתי את הציפורים, הסתכלתי דרך החלון-  "הבוקר הראשון בלעדיו" מלמלתי ללא הרף.. הבוקר הראשון בלעדיו..

כל שניה הייתה קשה כשעה, כל שעה הייתה קשה כנצח..

לא עיכלתי שהוא הלך.. המוח האנושי שלי לא הצליח.

זה היה בוקר שקט. עד עלות הזריחה וגם מעט אחריה. לא דיברנו. הייתי שקועה בכלום. בהיתי.

הרגשתי מועקה שלא הרגשתי מעולם.

סתם לילה. עוד לילה. ולאחרי בוקר.

אין ספק-זה היה המעבר  ששינה לי כל כך הרבה.  המעבר מלילה לבוקר.