ימי חיי

אבל ככה אני מרגישה.

בלי פרפרים בבטן, בלי התנשקויות של שעה. בלי שהוא יתלבש יפה לכבודי או סתם גיד לי "רואים אותך היום?"

אז נכון שזה טבעי שזה יעלם ההתרגשות של ההתחלה אחרי 3 שנים. אבל זה חסר. ההשקעה.

התחושה של הפירגון. שהוא אוהב אותי. וזה לא תלוי ברגע ובמצב ובמי נמצא עכשיו ליד. שהוא אוהב אותי ומפגין את האהבה.

וקצת עצוב לי- כי התמיכה שלו זה אחד הדברים החשובים לי.

מילא חברות שלי חארות אין מה לעשות. אבל הוא חבר. אדם שאני חולקת איתו את חיי.

מילא יהיה לי רע ואני אתקשר לחברה והיא תשים זין כי היא כרגע עם חבר. אבל חבר שלי ישים זין? מצטערת, אבל קשה לי עם זה.

אז הגעתי למסקנה שאני צריכה פשוט לשנות את ההגדרה שיש לי בראש לגבי הקשר שלנו וככה אני לא אתאכזב כל פעם מחדש.

אתמול בערב חשבתי על זה והגעתי להגדרה מחודשת. חשבתי מתי באמת טוב לנו וכיף ביחד והגעתי למסקנה אחת ללא ספק- סקס.

אז הקשר שלנו הוא סקס. לא תמיד. אנחנו עושים עוד דברים,אבל שם טוב לנו. שם אנחנו לא רבים.

וזה טוב שזאת ההגדרה-כי ככה אני לא אתאכזב. כי ככה אני אצפה בכל פעם לסקס. כי זה עושה לי טוב. ושאר הדברים לא תמיד.

כשהוא הלך ממני היום בבוקר הוא הלך לחבר. רציתי לבוא איתו כי רציתי להיות איתו. הוא די לא רצה. אמר דברים ממש לא נעימים כמו "את לא תפריעי לי אם תבואי" עדיף היה אומר לא לבוא. הוא אמר שאנחנו לא צריכים לעשות הכל ביחד ואמרתי שאני יודעת שפשוט רציתי את זה כן. גם החבר הזה אני מכירה אותו טוב ואנחנו מסתדרים מעולה. הוא אמר שלא תמיד צריך להיות ביחד ואני אמרתי לו שאני כבר הבנתי שטוב לנו ביחד רק בסקס. הוא קצת קפא,נראה לי זה הפתיע אותו. אבל כבר לא היה לי אכפת. הוא אמר שזה לא נכון. אני הרגשתי שכן. לא אכפת לי- הוא פגע בי כל כך הרבה פעמים שכמה שאני לא אשתדל אני לא אגיע לרמה הזאת. ואני גם ממש לא מתיימרת להגיע אליה.

אני יודעת שזאת גישה של צמצום. וזה מאוד לא מתאים לי. אבל אין לי ברירה. התעייפתי מכל השאר. מלנסות להבין,מלכעוס על זה שהוא מעליב, שהוא לא מבין, שהוא לא תומך. ככה קל לי יותר.

למרות שאני אדם של הרחבה. וניסיתי להיות כך. אבל צריך שניים כדי לרקוד טנגו-אי אפשר לבד.

ואנחנו לא זורמים על אותו גל. ואני לא אוותר- כי אני אוהבת אותו.

 כשהייתי בשנת שרות הוא אמר לי שלדעתו "הקשר שלנו רק ילך וידעך" ואני מאוד לקחתי את זה קשה. הרגשתי שאני משקיעה מעל ומעבר (מדברת איתו בלילות במקום לישון, חוזרת הביתה המון- לפחות פעם בשבוע ואנשים היו חוזרים פעם בשבועיים שלוש לפחות) ושהוא לא רואה את ההשקעה הזאת. הרגשתי שהוא שם חותם, שבשורה התחתונה הוא מאמין שלא נצליח והבנתי שזה תלוי בו. שאם הוא אומר ככה סימן שכל הדברים שהוא יעשה יובילו לזה- כי זה כבר ידוע מראש.

עזבתי את השנת שרות. בייחוד בגלל זה. היה לנו קשר ארוך ולא הייתי מוכנה לעשות משהו בשביל עצמי כל עוד זה פוגע בקשר. אז עזבתי. הוא אמר לי לא לעזוב כי ידע שטוב לי שם.

אבל עכשיו אני רואה את הקשר. והוא שונה. והוא סתמי- ככה אני מרגישה. שהוא חסר תוכן. וכל תוכן שאני מנסה להכניס אליו לא נכנס. ואני מבולבלת ולא מבינה איפה אני עומדת. ואני לא מצליחה סתם לזרום.

עכשיו אני מרגישה כך, שהקשר שלנו סתמי. לכן החלטתי שסקס זה מה שטוב בו וזה הדבר היחיד שאני אצפה ממנו מעכשיו.

מה שכן-זה לא סתם סקס. זה באמת מובע באהבה. אנחנו גם מתנשקים, מתחבקים, מלטפים אחד את השני.

עכשיו אני מרגישה ש"הקשר שלנו רק ילך וידעך"

אני פשוט לא מצפה לכלום, לא מצפה ליותר מדי.

למדתי שזה לא בריא לצפות. פשוט לא בריא.