ימי חיי

כל כך התגעגעתי עליו.. עד דמעות. ספרתי כל יום.. התחננתי שהוא יגמר.

רק שיגיע יום חמישי התחננתי. רק שיגיע יום חמישי.. שאני אסיים את העבודה.

כל כך רציתי לראות אותו. בטרוף. ביום שלישי הוא נסע ושלחתי לו מלא הודעות כמה שאני מתגעגעת ומתה כבר שיחזור.

והנה הגיע יום חמישי המבורך. ואני לא רואה אותו!!

והוא בכלל לא מתרגש.. בידיעה ברורה כמה רציתי וכמה חיכיתי. זה כל כך עצוב לי עכשיו.

סתם כי אמרתי לו שאני אבוא אליו אחרי עבודה ולא באתי.

שכחתי את הפל בבית ולא יכולתי להודיע לו שאני לא באה.

אז הוא כעס עלי. לא אמר לי כלום אבל אני יודעת שהוא כעס.

כי כשהתקשרתי ורציתי לבוא הוא אמר שהוא הולך לטניס ולא יודע מתי יבוא הביתה.

ועכשיו התקשר אמר שהוא עייף והולך לישון. אמר שיתקשר מחר אחר צהריים.

ואז בסוף הוא אמר שאם אני רוצה אני יכולה לבוא אבל הוא עייף  מת אז אמרתי שאני בפיגמה כבר מ7 (באמת!) כי הבנתי שהוא יהיה עסוק ואני לא הולכת עכשיו לעלות על בגדים נורמליים ולנסוע עליו באוטובוס.

וזהו..זה מכעיס. בעיקר עצוב.

כי זה שטויות. כאלה שטויות..  ובגלל השטויות האלו לכעוס.. בגלל השטויות האלה לא להיפגש..

אז לא באתי עליו. לא צריך לכעוס. הוא יודע יפה מאוד שאני כמעט תמיד באה אליו אחרי עבודה.

אם הוא היה בא אלי אחרי צבא בתדירות הזאת זה היה טוב..

אני כל כך מתגעגעת עליו. למרות שראיתי אותו ביום שנים.

למרות שאני רואה אותו יומיום במשך 3 שנים.

אני אוהבת אותו בצורות שלא יתוארו במילים..

וזה כל כך עצוב לי

שהאופי שלו כזה אדיש

שהוא לא מתרגש

שאם לא ניפגש שבוע הוא יזכר להגיד  "אולי ניפגש? כי לא נפגשנו מזמן.."

אני לא מתלוננת שהוא אדיש. אני אוהבת אותו כמו שהוא.

עצוב לי שהוא יכול לפעמים להתעלם מהרגשות שלי. מהרגשות שלי עליו.

בגלל שטויות כמו אלו שעכשיו.

עכשיו אני אלך לישון. זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות.

אם היה לי הר חול הייתי תוקעת בו את הראש. תודה ששאלתם.

וכן, ככה אני מרגישה.

"אם רע לי אז בטח טוב למישהו אחר"

מקווה שזה נכון. לטובתכם.