ימי חיי

האוטובוס תופס חלק חשוב בעלילת חיי. משום שאני מבלה בו יום ביומו כ3 עד 4 שעות לפחות.

אז התחלתי לשים לב לדברים הקטנים. כן, לשיחות משונות,להתפתחויות.

בטחד האוטובוסים הרבים שאני נוסעת מדי יום התיישבו מאחוריי שני בחורים צעירים. דתייים. אולי בני 16.

והנה מובאת לפניכם השיחה שהתנהלה בינהם:

- תגיד, להגיד לטל שאני אוהב אותה למרות שאני לא אוהב אותה?

-אממ..  לא יודע אחי. לא נראה לי

-למה לא??

-אין שבא לך בעצם.. אבל לא נראה לי.

אני יושבת בשקט. לא זזה.

לרוב שיחות של אחרים לא מעניינות אותי במיוחד.

אולם זה??  צביעות כזאת? והעיקר- בכזאת חופשיות. מה הבעיה? אז נגיד. אז נשקר. אז נזייף.

והיא תאמין בכל ליבה, אבל מה זה משנה? מה אכפת לבחור ההוא?

ומה שהרגיז אותי עוד יותר שהוא היה דתי.  שזה מייצג את הצניעות, את הטוהר.

הרי אנחנו, החילוניים, כופרים.

ואני לא מהסטיגמטיים. בכלל לא. אני לא מאלה שיגידו שהדתיים מגנים אלינו ואני לא מאלו שיגיד שהם סתם מתחזים ואוכלי חינם.

ממש לא כזאת.

אבל הנערים הספציפיים האלו פשוט הדגישו את חוזר האמיתות שלהם בצורה כל כך מובהקת שנדהמתי.

הנה עוד שיחה קצרה שהתנהלה בינהם

-אז תגיד, היה לך איתה משהו רציני?

-לא בכלל לא. היינו קצת זמן ביחד, לא הגענו רחוק.

עכשיו שמישהו יקום ויעיז להגיד שלא הבנתי נכון את השיחה!!

ילד בן 16 דתי אומר משפט כזה. תבינו, הרי אם ילד חילוני בן 16 היה אומר את זה לא הייתי מתייחסת כלל- אולי הייתי חושבת שהוא ילד קטן והגיע הזמן שיתבגר, שהוא פוזאיסט. אבל ילד דתי? ומה עם צניעות? ומה עם טוהר? ואיפה זה נעלם לעזעזל?..

באחד ממסעותיי האחרים באוטובוס אני יושבת. אני עולה תמיד בתחנה המרכזית שזו התחנה הראשונה ולכן תמיד יש לי מקום לשבת. עד שאנחנו מגיעים לתחנה האחרונה האוטובוס מפוצץ ותמיד אנשים עומדים. כבר העלתי בעבר את בעייתי הקשה לראות אדם מבוגר עומד ולא לקום אולם המשכתי במעשיי. בתאריך הנ"ל שום דבר מיוחד לא קרה. עליתי ישבתי. הגענו לתחנה האחרונה, וכצפוי היה מפוצץ. אישה מבוגרת באה ועמדה לידי והסתכלה עליי אז שאלתי אותה אם היא רוצה לשבת. היא לא ענתה פשוט הסתכלה עליי במין הכרת תודה כזאת. אז קמתי והיא ישבה.

לא משהו מיוחד שקרה, זה בא לי בספונטניות כזאת כשהיא עמדה לידי והסכלה עליי.

אז אין מה להתלהב.

אולם זה דבר טוב שקרה. לפחות הועלתי במשהו.