ימי חיי

ידעתי שזה היום האחרון.

איכשהו התרגשתי, בצורה מפתיעה להחריד. אני הרי שונאת את העבודה הזאת..

אבל בזמן האחרון, אחרי שבאנו החדשים ואני וגבי לא היינו לבד נהייה נחמד. הם אומנם מבוגרים אבל יש להם רוח צעירה.

ובייחוד אחרי המסיבה בתחילת שבוע שנפגשנו שם כולנו והיה נורא נחמד. הרגשתי שכיף לי.

אולם אני לא אוהבת את העבודה, אבל יש שם אנשים נהדרים.

והנה, כמו תמיד, הטוב נגמר כשהוא בקושי התחיל.

המנהג שרק החל, ב9 וחצי במטבחון, לשיחת עידוד התעוררות ומוטיבציה כבר הגיעה לסיומו.

מוזר. רק עבודה. אף פעם לא התרגשתי מעבודה.

קמתי בבוקר עייפה,אחרי אתמול,שלקח לי הרבה זמן ללכת לישון ולהירדם

וגם מצוברחת כמו אתמול. ידעתי שאני חייבת להכריח את עצמי לחייך כי זה יומי האחרון שם ואני לא רוצה להשאיר רושם רע.

אני משערת שאם הייתי מתאפרת זה היה עוזר, לשים מסכה על עצמי,אבל אני לא אוהבת.

כשהגעתי לשם כבר חלקם ישבו שם. היה דווקא נחמד.

המצב- רוח שלי עלה כנראה כי פשוט נחמד לי איתם.

ישבנו,דיברנו, ואז האחראי שלנו אמר כמה מילות פרידה, זללנו עוגה וחזרנו לעבוד.

המשמרת עברה די כרגיל. ונגמר.

עכשיו חזרתי הביתה לשעתיים כי ב8 אנחנו כבר נפגשים בעזריאלי לשבת באיזה מסעדה, פרידה אישית, בלי לקוחות על הראש ובלי מנהל מציק.

מקווה שיהיה נחמד.

היום באוטובוס בדרך לעבודה, חשבתי שהגיע הזמן לסגור את הבאסטה.

אני עדיין אוהבת אותו. אבל לא טוב לי. וזה לא צריך להיות כך.

היום באוטובוס בחזרה הביתה החלטתי שאני לא אהיה קיצונית ואדבר איתו, ואגיד שרע לי.

שנגיע למסקנה ביחד. ואם נחליט שאין לנו רצון לשנות או שניסינו כבר מספיק- ניפרד.

[ואני מבקשת לא להגיב על זה..]