ימי חיי

איכשהו בימים האחרונים כולם כועסים עליי.

ואני אולי דפוקה אבל לא עד כדי כך שאני לא אבין שזה בגללי.

למה? אין לי מושג האמת.

בחיי שאני מתנהגת כמו תמיד.. 

ואיכשהו, כל העולם מתכנס נגדי.

ולי אין כח לכל הריבים האלו, שנראים לי שטותיים ביותר וחסרי כל טעם.

ועכשיו כשאני חושבת על זה-  עם כל האנשים האלו היו יוצאים מנקודת הנחה שאני אוהבת אותם אז זה בכלל לא היה קורה.

אז אולי אכן, הסיבה היא שאנשים חושבים שאני לא אוהבת אותם. אולי אני מתנהגת אחרת.. אבל הלו- איך אני יכולה שלא?

אחותי, חברה טובה שלי, ידיד שבאתי במיוחד בשבילו לאיזה מקום כשבכלל לא היה לי כח..

אני ניסיתי לחשוב למה העצבות הזאת

והגעתי למסקנה שאולי זה הפחד משינוי.  

עזיבת העבודה, התגייסות, מחשבה על פרידה, מחשבה על לשנות את הדברים שאני לא אוהבת בי.. 

אלו שינויים שאני לא יודעת אם אוכל להתמודד איתם.

אני פוחדת מהשינוי הזה. אני לא יודעת איך לעשות אותו. ומה לעשות בדיוק. ואני פוחדת שאני לא אצליח.

מלא תחושות מעורבות שמפחידות אותי..

וזה לא ממש מתבטא, אני לא נראת כועסת או עצובה. אני בסדר.

זאת מן עצבות פנימית כזאת, כמו שאמרתי למישהו וזה נראה לי תיאור טוב- ליצן עם דמעות מצויירות על הפנים. שהוא נראה כל כך שמח ומלא בדברים מצחיקים, שהדמעה הזאת אינה נראת. אולם קיימת.

המחנק בגרון לא עובר. וגם הברק בעיניים. לא באמת דמעות. רק ברק וטיפות קטנות.

ואני מרגישה שאני צריכה אדם שישפר את מצב רוחי וזה לא נכון

וגם מרגישה שאין כזה..

היא מחפשת את המקום שבו לא תחשוב עוד עליך

אם אתה הולך אז קח אותי

אתה שומע זאת אני!! שרה אליך...