ימי חיי

מדברת עם חברה עכשיו. השיחה נע בין צחוק לעצב.

קצת צוחקות,מעדכנות אחת את השניה, וקצת עצובות.

כן, קצת לא הרבה. עד שמגיע איזה משפט אחד- וזה שובר אותי.

היא פשוט לקחה את כל הדברים שקרו לי בזמן האחרון והסבירה לי כמה הייתי לא בסדר ולסיום אמרה "לפעמים את סתם מגזימה"

וזה שבר אותי.

כי אני יודעת כמה היא צודקת, כמה שזו תכונה דפוקה אצלי. אבל זאת אני.

ככה האופי שלי וזה לא משהו שהצלחתי לשנות עד היום, למרות היותי מודעת לדברים.

גל של דמעות הציף אותי. הרגשתי נורא. הרגשתי שהחיים שלי דפוקים, שאני דפוקה.

ויותר מזה- הרגשתי שלא ניתן לשונת דבר.

פעם הייתי אופטימית, האמנתי שלו רק האדם רוצה- ניתן לעשות הכל. היום לא.

ידעתי שאני לא הולכת לכעוס אליה עכשיו ולשבור את הכלים, כי היא חברה.

כי יצאתי מנקדה מאוד מאוד בסיסית שהיא לא אינטרסנטית. שהיא אומרת את זה כדי לעזור וכדי שיהיה לי טוב.

והגיע הזמן שאני אתחיל להתמודד עם הדברים ולא להתחיל להתווכח שזה לא כך, כמו שאני תמיד עושה. בעיקר עם אמא שלי. שאני יודעת שהיא צודקת ואני ממשיכה להתווכח איתה.

המשכנו לדבר על זה.. זה עשה לי טוב. ויותר מזה- החמיא לי שאכפת לה.

שהיא אכן אומרת את זה מתוך אכפתיות, שאני ארגיש טוב יותר, שאני אשתנה כדי שלי יהיה טוב.

חשבנו גם שהפלייליסט שלי מעיד על המצב רוח  ( משהו כמה דנה ברגר, היהודים ושרון חזיז) וזה מעגל סגור.

ואז היא הוסיפה עוד שיר לפלייליסט שלי.

ואפילו כתבה לכבודי  פוסט

גם הקדישו לי פוסט וגם הקדישו לי שיר.

תמיד כששמעתי שירים רציתי שמישהו יקדיש לי. זה נורא מרגש העסק.

אז כן, יש חיוך על הפנים.

והמחנק נעלם לכמה דקות.