אני לא רוצה להרגיש שאני במקום האחרון
אני לא רוצה שיקחו אותי כמובן מעליו
שידעו שאני תמיד שם אז לא צריך להתייחס
ומדי פעם אפשר לזרוק איזה עצם- כי אותה העצם תרגיע אותי
אני לא רוצה להרגיש שמזלזלים בי
אני לא רוצה להרגיש שאני לא שווה כלום,
שיכולים למחוץ אותי ואני נמחצת ושותקת. ולא אומרת מילה.
ורק הפיצול שלי עומד מהצד וצועק "אני לא רוצה להימחץ"
צועק צעקה שלא באמת נשמעת. ואם אין היא נשמעת מה היא שווה?
אני הופכת לקטנה.. ממש קטנה.
אף אחד כבר לא רואה אותי. וקול בתוכי, אומר, מבקש, מתחנן ממני
לצאת, לגדול, להראות לכול מה אני שווה
לא להיות כלכך אמיתית כי זה הביא אותי להמחצות
לשחק משחקים- כי ככה זה עובד באמת
והקול הזה.. אינו נשמע.
הקול הזה, מיועד להיות שם, להזכיר לי מי אני, וכמה אני שווה
אבל אין הוא יוצא החוצה. לעולם.
והברק מעוות את הפנים, והם מאדימות מעט
דמעה קטנה יוצאת ומנפצת את הברק
אבל מה היא דמעה קטנה של אדם כה קטן שנמחץ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
