ימי חיי

אני בבית.

תסתכלו איזה תאריך יפה היום.

הוא דורש תיעוד.

(אולי איזה הצעת נישואים?!?!)   ;)

אז חזרתי חמשוש, למררות שהייתי אמורה לסגור שבת, ואל תשאלו אותי איך ולמה (כבר אמרתי שאמור זה רק שם של דג?)

והשבוע הזה היה ממש טוב.

ישנו ליד טיילת תל- אביב וטיילנו והיה המון זמן פנוי. גם בבסיס וגם יצאנו מהבסיס מוקדם..

שבוע מדהים. שבוע מקסים.

ויום שני גם הייתי בבית, מה שהוסיף לאוירה (זה שרציתי להיפרד מאהוב ליבי לא נחשב, נכון?)

בסה"כ אני אוהבת אותו. ואני יודעת שאני מגזימה. אז אין טעם לדבר על זה..

רק קצת פחות תלות והכל יהיה טוב.

והצבא זאת הזדמנות מעולה. כי כיף לי שם.

ופגשתי את מעיין (מעיין פרום דה בלוג) שהיא הכי חמודה בעולם. שכחתי כבר מזה "פגישה עיוורת" אבל התברר שזה אותו הדבר. רק אני השתנתי עם הזמן. פעם כשהייתי מדברת עם אנשים בנאט ואז נפגשת הייתי רואה שהם שונים ממה שתיארתי לעצמי ואז לא הייתי מצליחה לדבר בצורה פתוחה ולזרום כמו במחשב. הפעם (אחרי מלא שנים שלא נפגשתי עם אף- אחד מהנאט) היא גם נראתה לי ממש שונה ממה שתיארתי (כן מעייני, תיארתי אותך  :)  ) אבל היא הייתה אותה האחת, אמרה את אותם הדבסרים, הריצה את אותם הבדיחות שאני כ"כ רגילה לקרוא וזרמתי עם זה. לא נתקעתי כמו פעם. אוי, כמה שהייתי גאה בעצמי. זאת פשוט  התפתחות מדהימה. קשר וירטואלי שהופך לאמיתי.

אז כן, יש לי ידיד אחד, שהוא בערך האדם היחיד בעולם שאני יודעת שאני אתקשר עליו באמצע הלילה והוא יהיה זמין וידבר איתי שעות ויעשה הכל, והכרתי אותו לפני שנים רבות בנאט. אבל הוא אחד מיני רבים שלא צלחו..

בכל אופן, המאיין פוינט שלי היא שהופתעתי מזה שהיא הייתה שונה (שונה ממה? כאילו איך בכלל הייתי בטוחה שהיא נראת בצורה מסויימת?! מצחיקה שכמותי.) וממש שמחתי לראות אותה וזה הכי זרם בעולם וזה עשה אותי שמחה.

הבהרה: (בייחוד למעיין)  אני לא לסבית אני סתם מתלהבת ואוהבת אנשים.   :)

בנוסף, אתמול בצבא קצת צחקו עלינו (כי אנחנו צעירים, אז מותר) ואמרו שאנחנו נשארות בבסיס לישון כי יש טקס יום השואה עד מאוחר למרות שלא היינו אמורות ולא הבאנו דברים והיו בנות שבכלל באו מהבית עם אוטו. ואז באמצע היום, כשהיה אמור להיות לנו שעתיים הפסקה, הם הביאו לנו דף סגור שלמעלה רשום "הנחיות לטקס יום השואה"

וכשפתחנו אותו היה כתוב "סתם.. עבדנו עליכם. עוד 10 דקות מסדר יציאה"

ילדים דפוקים. אבל חמודים בטירוף.

זה כל כך כיף חוסר הדיסטנס הזה, הצחוקים האלו כן, גם אם צוחקים עלי) וכמה שזה נשמע צעיר, אבל זה אכן ככה.

ואז קצת התבאסתי, כי בכל זאת- יום השואה ואין טקס?! אני רגילה לא לדאוג לעצמי לטקס, אני רגילה לביה"ס.. וכמה שזה היה מובן מאליו במקיף, פתאום זה לא..

אז ישר נסעתי לאכסניה ומשם לטקס עירוני בפתח תקווה. היה לי ברור שאני חייבת להיות בטקס. מינימום כבוד.

היה מזעזע במלוא מובן המילה. (כנראה זאת הייתה המטרה). הייתה הצגה על סבתא שעברה את השואה ונכדתה שנוסעת למסע בפולין וזה מחזיר את הסבתא לאחור, יש לה סיוטים שהנאצים מגיעים שוב היא תמיד צועקת.. והנכדה שחוזרת מתחילה לדבר איתץה על זה, להבין אותה במקום לצעוק עליה שהיא משוגעת..

אני ממש לא מצליחה להעביר את זה בהמילים, אבל זאת הצגה כל כך מדהימה וכל כך מזעזעת. ממש מראים איך היא במיטה קופצת צועקת רועדת, מראים ממש נאצים עם מקל ומגפיים נכנסים.. סיוט.

בייחוד כשאחר כך צריך להסתובב לבד ברחובות פ"ת באמצע הלילה.

לבנתיים זהו. אחר- כך גם אעדכן גם דברים שכתבתי במהלך השבוע.