ימי חיי

קוצר נשימה.

ואין חלב במקרר לחמם כדי לפתוח קצת את קנה הנשימה שאני אוכל לנשום

והכי חשוב- אין משאף.

הפכתי את כל התיקים שלי כמו חיה בעודי משמיעה צפצופים מוזיקליים לא חברותיים

ואז התחלתי לחפש בבית, עד שמצאתי אותו בחדר מחשב.

לרוב אני לוקחת 2 נשיפות בהתקף , הרופא מרשה עד 8 לפי החומרה.. הפעם לקחתי 4. שזה המון.

ישבתי והרגשתי איך תוך דקות אחדות האבקה חודרת לראותיי, איך הצפצופים נחלשים עד הפסק, איך הנשימה מתחילה לחזור למצבה הטבעי..

כמה אני תלויה במשאף.

לא הייתי מסתדרת בלעדיו. בחיי אף פעם לא רציתי להיות תלויה בכלום.

לכן אני לא לובשת משקפיי קבע או עדשות. יש לי איזה פחד מתלות כזאת בדברים. כי אני חושבת "אבל מה יקרה אם הם לא יהיו כשאזדקק להם?"

והנה, בצורה בלתי מודעת, נהפכתי לתלויה.

במשאף הזה. באבקה הזאת החודרת לראותיי..

אני לא יכולה לישון, גם אחרי שההתקף עבר.

כנראה הרבה יותר בגלל התלות הזאת מאשר בגלל הבהילה מההתקף..