ימי חיי

בעקבות מה שקורה והתגובות בפוסט האחרון החלטתי לכתוב.

הבנתי שאני חסרת ביטחון, בניגוד אליו.

שאני מהססת, והוא לא. שאני פוחדת, והוא לא.

וזה נותן לו כח במשחק הזה, מה שלא אמור להיות "משחק" ו"כח" אלא קשר.

זה כמובן לא מהמדוברים, זה מסקנותיי.

אם אחליט שעדיף לשחרר אותו כעת, אני יודעת בוודאות שהוא לא יסבול.

הוא ימשיך הלאה, יפגש עם חברים, ימשיך בריצות שלו, במשחקי מחשב שלו ובקשר עם הידידות שלו, שלשם שינוי, יותר מוצלחות ממני.

ואני, חסרת ביטחון, אתכנס בתוכי. אהיה בדיכאון כי הוא חיי, אהבתי. ארגיש שאין טעם לחיי ומחשבות אובדניות יתחילו לצוף למודע שוב.

אני, שאזכר בו ללא הרף, אחשוב שטעיתי.

ואילו הוא, שיהיה עסוק בחייו בלעדיי, יבין כמה שהם עדיפים.

יזכר בי ויחשוב כמה שהייתי ילדותית או לא יוצלחית שכזאת.

ואולי רק אולי, באיזה ערב, הוא ישכב במיטה ויזכר שפעם שכבתי לידו שם וליטפתי לו את הגב וכמה הוא נהנה..

אבל תוך דקות אחדותת, מחשבה זו תקטע בשינה או בהודעה מידידה.