ימי חיי

נשמע הזוי לגובניקים למינהם

יותר מדי בית.

אולי נועדתי לא להיות גובניקית, אבל היותר מדי בית עושה לי חררה. קשה לי להבין אפילו איך לפני זה הייתי פה כל יום. איך הייתי מסתדרת עם  החבר כשהייתי כל יום בבית. עכשיו אנחנו בקושי מסתדרים..

הגעתי היום שוב הביתה. ודבר ראשון נסעתי עליו. אפילו לא הגעתי הביתה, לא דיברתי עם אמא.

זה לא היה כזה רציני אבל הו א חלק מהזמן התעסק בדברים אחרים וגם כשאמרתי שאני עייפה ורוצה ללכת הוא אמר "טוב אוקי".

לקח לי 45 דקות להגיע הביתה, מה שדי מעייף אחרי יום צבא ועם תיק ענק.

והוא, ישב במחשב וכשהוא ראה שהגעתי הביתה אמר שהוא בא. באוטו. ב10 דקות.

לא אמרתי כלום, הוא עכשיו בדרך..

אבל- איך זה יכול לא לעצבן?

התחושה הזאת, שהוא מפעיל כח, שהוא בוחן אותי..

אין לי כח למשחקי ילדות האלו.

ולא, זה לא משהו שאפשר לדבר עליו ולפתור אותו.

הוא לא אדם של לדבר, לפחות לא איתי.

אבל היום בבוקר, כשהתעוררתי והוא שכב לידי ונמתח, ונגעתי בזרועות שלו ונישקתי אותו והוא החזיר לי נשיקה, זה היה הדבר הכי כיף שיכל לקרות לי בבוקר.

מה יותר חשוב? מה יותר משפיע?

אני לא יודעת כרגע וגם קשה לי לחשוב..  הצבא מעייף. הנסיעות האלו מעייפות.