ימי חיי

רגע כזה של הארה (מילים שרק אנשים מסויימים יבינו את המשמעות שלהם)

של הבנה- למה להיות עצובה?

הרי אין סיבה.

אין לי עכשיו אף אחד בבית. והחבר בפיקניק של חבר שלו (ואני לא שם לא כי הוא לא הציע אלא כי לא רציתי)

ואני ישר חושבת- מה אני יעשה לבד?

וישר כמובן עולה לי בראש- להתקשר לידיד עם העיניים הכחולות..

כבר באה לקחת את הטלפון ואז אומרת לעצמי- למה?

תהיי קצת עם עצמך. תהני. תנקי בכיף שלך, תשמעי מוזיקה, תכיני ספגטי כמו שאת אוהבת ולא עשית מזמן.

יש לך זמן עם עצמך, נצלי אותו בכיף עם עצמך.

תלמדי להנות עם עצמך, את יכולה.

אל תהיי תלוייה באנשים.

הרי, נון, את יודעת, שלהיות תלויה באנשים זה לא נכון.

את הרי יודעת שיש לך את עצמך. את רק צריכה לעשות דברים שהם את ורק את.

ותאמיני לי, נון, יהיה כיף.

את תכתיבי לעצמך את המצב רוח.

ואם החבר יהיה עסוק בדברים אחרים ולא יוכל/ ירצה להיות איתך

או החייל יתן לך תחושה שאת לא חשובה לו כי רק הכרתם

יהיה לך את עצמך.

תעשי ציורי חול, תדליקי מוזיקה וזייפי איתה, תכיני ספגטי עם שמנת ופיטריות.

ואת, תמיד תהיי כאן בשביל עצמך.

ואת, תמיד תוכלי להנות עם עצמך.

בלי תלות באף אחד.

רק תזכרי, שאת קיימת ומה את שווה.

מעכשיו, אני מבטיחה לעצמי,

שברגעים שיהיה לי עצוב סתם כי אני לבד

אני יזכר במחשבה הזאת (בפוסט הזה)

ויעודד את עצמי. ואעשה הכל כדי לצאת מהעצב הזה.

כמו אז, בטירונות, כשסחבנו כל היום את התיקים וכל שאר הדברים וסחבנו את המיטות ונשברתי ורציתי לבכות

ולא בכיתי, ועצרתי את עצמי. כי ידעתי שאין לזה טעם, שיש פה אנשים ושזה לא יוביל לשום מקום.

כך אני רוצה להרגיש תמיד כשרע לי.  תמיד להוציא את עצמי מזה.