ימי חיי

מחר יוצאת לאבט"ש לשבוע.

נדמה לי פעם ראשונה שממש שבוע אני יהיה בצבא.

לאחדים זה אולי נשמע לא מיוחד, אבל לי, זה מיוחד..

המפקדת שלי רצתה לבטל לי את האבט"ש

אבל לקחתי את זה ברוח ממש טובה ואמרתי לה שאין צורך.

רק מאוחר יותר הבנתי שכל אחד מסביבי אינטרסנט.. כולם נחמדים פתאום..

למה?

כי זה אני ולא הם. כי הורדתי מעליו עול.

כעסתי. בחיי שמאז שהתגייסתי לא כעסתי ככה.. 

כמובן שזאת לא הייתה הסיבה היחידה

המעמסה הנפשית מכבידה עלי בצורה שאני לא מתארת לעצמי כי אני מדחיקה אותה

אבל אין ברירה.  אני לא יכולה לפרוק את זה..

המקסימום שאני יכולה עכשיו זה לפרוק את הנשק.. לא יותר.

אל תבינו לא נכון, אין זה עוד פוסט על עוד יום שעבר עלי. זהו פוסט על החברה שלנו.. באופן עקיף מעט.

מקווה שהלילה אני אוכל

לישון בלי לחלום..

לילה בבית זה כיף. לילה לבד זה פחות  כיף.

האם מישהו יבוא ללטף לי את הראש עד שארדם ואז לשבת לידי כל הלילה כך שגם כשאתעורר באמצע הלילה ואפקח את עיני הוא יהיה שם?