ימי חיי
אין מקום אחר |
| 9/2005
ושוב..
אתמול כשחזרתי מהצבא נסעתי לסבא. הרבה זמן לא הייתי אצלו.
נסעתי כי התגעגעתי אליו נורא..
אני לא חושבת שהוא נמצא שם, האבן השחורה הזאת רק מזכירה לי את השחור
את זה שהוא איננו עוד.
אבל בכל זאת נסעתי. שיראה שאני באה, שזה לא שלא אכפת לי.
עמדתי שם.. קראתי את השיר שנחרט על האבן השחור הזאת,
השיר שהוא כתב בעצם, לפני מותו..
חשבתי כמה זה היה עוזר לי אם הוא היה עכשיו בחיים,
כמה זה היה מחזק אותי.
אבל הוא לא יחזור עוד לעולם.
דמיינתי איך הוא מסתכל עליי מלמעלה ומחייך וניסיתי לשלוח לו גם חיוך.
חשבתי שאם הוא מסתכל עלי ומחייך זה מסמל רק טוב..
לפני זמן מה, אמא שלי חלמה שסבא כותב עלי שיר.
היא אמרה שכנראה הוא דואג לי.
עכשיו סבא רואה הכל.. עמדתי שם, ונתתי לרוח להיכנס לתוכי
אין דבר שאני יכולה להסתיר ממנו. הוא יודע את כל המחשבות שלי
ב6 וחצי בבוקר היה לי התקף. הוא נמשך שעה וקצת.
לקחתי את המשאף ואת התרופה של האלרגיה.
הרגשתי שוב תלויה בהם, הרגשתי כמו זקנה כמו סמרטוט.
חשבתי שוב לעבור לצפון. אבל בכל דרך שגלגלתי במוחי, זה לא היה ראלי.
ההורים ישנו, בטלפון אף אחד לא חיפש אותי, והמחשב היה דומם למדי..
הייתי מותשת.. מהחנק, מהכאב הנפשי והפיזי.
הייתי לבד. פסיכולוגית זה הרבה יותר קשה..
ההתקפים האלו.. לפעמים אני פשוט מעדיפה שהם יחנקו אותי באמת .
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
