ימי חיי

לא מובנת לעצמי אפילו.

סבתא שלי, שאני לא כ"כ קרובה אליה, בבית חולים.

ביקרתי אותה היום. אני חושבת שיותר ריחמתי על המצב הנפשי שלה בתור אדם ולא בתור סבתא שלי, משהו שמאוד עצוב לי להבין.

אחר כך הוא התקשר והבנתי שוב שאנחנו לא ביחד ושאי אפשר לדבר איתו מהלב.

חזרתי הביתה אחרי שתיים עשרה שעות. וזה לא ממש מומלץ ביום שבת, הייתי מעדיפה לנוח.

אני מרחמת על עצמי, אני מודעת לזה.

הייתי אמורה להיפגש עם אחד שהכרתי, קבענו ללכת לסרט. אבל איכשהו, לא התחשק לי.

הברזתי לו, אמרתי שאני עייפה. כבר פעם שנייה. לא יודעת עוד כמה הוא יסבול את זה..

אני רק עייפה באמת. ומבולבלת.

פשוט יש עכשיו הרבה שינויים.. החבר יצא מחיי ואנשים רבים, חדשים, נכנסו לחיי.

והם חדשים, ואני צריכה לחשוב על מה שאני אומרת פעמיים.

רוצה לדבר עם מישהו שמכיר אותי, עם מישהו שאני מרגישה איתו בנוח. כך שאני לא אצטרך להסביר את עצמי יותר מדי ולא אצטרך לחשוב על מה שאגיד. רק לשים את הראש על מישהו, ולשפוך את הכל או לצעוק או לצחוק או להשתגע.

אבל התחושה הזאת, של מישהו שנוח לי איתו- היא כ"כ הכרחית לי עכשיו.