ימי חיי

אז רק לרגע, לפחות לרגע אני רוצה לעצור ולהבין

באמת, בלי לכעוס. בלי לשנוא. בלי למות.

רק לחשוב על זה ולהבין.

הורדתי את עצמי מהמקום שהייתי בו, עכשיו אני שוב למטה.

כי אתמול נפגשתי איתו והייתי איתו והוא אמר לי שהוא התנשק עם כמה בנות אחרות

ואני הרגשתי פשוט שאני לא יכולה להתמודד עם זה, שזה גדול עליי. שזה מעבר למה שאני מסוגלת להעמיד פנים.

אז קמתי והלכתי. רק אמרתי לו שאני מצטערת ויצאתי.

הו, כמה אופייני לי שכשזה לא מוצא חן בעיני אני עוזבת.

ואז, כשהוא בא לנסוע, חיכיתי לו בצד השני של הבניין, עצרתי אותו ונכנסתי לאוטו.

זאת הייתה נקודת המפנה

אם הייתי ממשיכה ללכת הביתה ומשאירה אותו מאחוריי התחושה שהייתה נשארת היא שהוא איננו שלי עוד,

הייתי חייבת להפסיק לחשוב עליו ולעבור הלאה.

כנראה שהרגשתי שאין לי את הכלים להתמודד עם זה או שפחדתי מהמצב הזה.

ברגע שחזרתי עליו המצב לא היה ככה. זה כאילו יכולתי לשנות את פני הדברים, כאילו שאם נדבר אז אולי אולי הוא יחזור להיות שלי.

אבל באמת שזה רק כדי להרגיע את עצמי בפנים.

בלי קשר לבחירה שעשיתי, אם לחזור או לא, כמה דברים היו ברורים - הוא באמת כבר לא אוהב אותי. והוא היה עם מישהי אחרת.

זה שני דברים שבאמת באמת לא ידעתי איך להתמודד איתם.

אם הייתי אדם פחות מחשבתי, אולי הייתי יכולה להמשיך בלי לחשוב על זה. זה הרי היה הרבה יותר קל אם פשוט הייתי מצליחה לא לחשוב על זה..  אבל אני מכירה את עצמי. וידעתי בדיוק שמחר אני אבין את הדברים, שזה לא יצא לי מהראש, שיהיה לי רע.

ברגע שחזרתי לדעתי המטרה הייתה אפילו אפשר להגיד נואשת. המטרה הייתה לחוש שהוא שלי ואז כאילו להרגיע את עצמי.

הדברים יצאו מכלל שליטתי, ידעתי שכל דבר שאעשה לא יוכל להחזיר אותם לכיוון שרציתי  (ואם לחשוב בהיגיון- מה בעצם רציתי? אם אנחנו לא ביחד.. אבל אני לא יכולה להתנתק ממנו, הוא פשוט שלי!!) וזה שיגע אותי. ידעתי שעכשיו זה תלוי בנסיבות. שמה שאני יעשה ישפיע אולי אבל קצת ולא מספיק כדי לשנות את המצב.

אוףףףףףףףףףףףףףףףףףף!!

שני תכונות שלי נפגעו-

דבר ראשון דברים לא היו בשליטתי ואני חייבת שליטה

דבר שני אני טיפוס אוראלי וכרגע הצרכים שלי לא מומשו.

במהירות 2 מנגנוני הגנה היו צריכים לבוא, שהרי משהו נפגע. הייתי לי סכנה ותפקידם של מנגנוני ההגנה הרי הוא להסתיר אותה ממני בכדי למנוע גרימת נזק או להתריע אותי מהם.

שהרי גופנו מאוד חכם והוא שומר עלינו שלא ניפגע.

הבנתי את זה עם הזמן. הבנתי שהדברים האלו שאני עושה שאני לא אוהבת, אני עושה אותם כי זה חלק מההגנה שלי על עצמי.

כלומר, אני יודעת שעליי לפעול בדרך מסויימת כי זה הדבר הנכון לעשות

אולם הגוף שלי או ליתר דיוק המח שלי יודע שלפעול בדרך הזו זהו  משהו שאינני מכירה, שיכול לשנות אצלי דברים, שיכול לערער אצלי דברים. לכן הוא קם לעזרתי והרבה פעמים לא נותן לי לעשות את זה.

זה סוג של קיבעון. ואם אינני טועה, קיבעון הוא סוג של מנגנון הגנה.

אז הבנתי למה לפעמים אני עשה דברים בשונה ממה שאני חושבת שצריך לעשות. וזה מעולה, כי זה מקל על העניין של השליטה.

עכשיו אני מרגישה הקלה מסויימת.

הדבר השני הוא שאני טיפוס אוראלי. זה כמובן, רק הנחות שלי..

אדם שעושה דברים שגורמים לו הנאה ונמנע מלעשות דברים שגורמים לו כאב.

הרי מהו טיפוס אוראלי? זהו אדם שנתקע בילדות, בשלב שבו כל דבר שלא נראה לתינוק, הוא בוכה. ומה אז? הרי שישנם 2 אפשרויות: או שהילד ימשיך לבכות ולא יגשו אליו ואז צרכיו לא מסופקים בזה הרגע או שישר יגשו עליו ויספקו לו את צרכיו.

אני יכולה להגיד בבירור שאני גדלתי על האפשרות השניה.

ההורים שלי תמיד היו סביבי לכל דבר שהייתי צריכה. ואם משהו רציתי לא קרה, הם היו הופכים עולמות בכדי לתת לי אותו.

אין ספק שהם עשו זאת מאהבה. ולדעתי שם אני נעצרתי.

במקום הזה שבו כל דבר שמתערער אצלי, יש מישהו שעוזר לי להחזיר את זה לאן שרציתי.

העניין הזה, של יש שם מישהו, תופס כאן גם חלק חשוב.

שהרי בילדות התרגלתי שהורי תמיד היו לידי לעזור לי. עם הגדילה שלי, ההורים הם כבר לא פונקציה. בגיל שלי, ההורים כבר אינם האנשים המכריעים בחיי, האנשים שמשפיעים הרבה.

בגיל הזה זה חברים ומודלים לחיקויי. ואכן, זה כך. כל הנשים הללו שטופלתי אצלהם (ברפואה אלטרנטיבית)  ועודני הם היו בשבילי מודלי חיקויי. והייתה להם השפעה מאוד גדולה עלי.

ואני  "מחפשת" אחרי החברים האלו, שיהיו שם עבורי. לא אלו שאני יעז לבקש מהם עזרה, אלא אלו שבאמת יעזרו. ואין לי כאלו.

ואני יודעת, שאם הם היו, זה היה עוזר לי  ומשנה לי דברים.

כרגע דיברתי עם חברה אמרתי שניפגש והיא אמרה שהיא הולכת לים אולי  אז אמרתי לה שאני מחכה שתסיים את העבודה וניפגש כי אין לי מצב רוח ממש והיא השיבה שנראה, שהיא תדבר עם חבר שלה, ושזה דווקא יום מעולה ללכת לים כי היא בלי פן ותוכל להיכנס למים.

מה קרה בסופו של דבר בערב? הצורך שלי "סופק" היינו ביחד, עלינו אלי ושכבנו.

אני יכולה להגיד שהיה לי טוב באותו הרגע

שלא ממש הייתי מודעת לעצמי

ושהתגעגעתי מאוד לשכב חצי עליו, לחבק אותו, ללטף את גופו

הכל יהיה נכון

זאת הייתה פילוסופיה בגרוש..

יום טוב.