ימי חיי

אני מרגישה דחייה מצד אנשים שהיו לי חשובים.

בכלל יש לי דאון. אולי זה השגרה עם דודידו (אחרי חודש וחצי שגרה??)

אני מודעת לעובדה שאני יותר רגשי, אני מודעת לעובדה שעכשיו אני יכולה לעלות לבד

כי אם הצלחתי פעם קודמת אז עכשיו זה יותר קל ואני יותר "מיומנת"

ועדיין.. ההרגשה הנוראית של דחייה בלתי נמנעת.

2 אנשים שכלכך סמכתי עליהם, שחשבתי שאני יכולה לסמוך עליהם

התברר שהדבר לא נכון

האחד מהם הוא כמובן האקס שלי, שאחרי שהתגייסתי זה התברר

והשני הוא ידיד שעזר לי בתקופה הקשה הזאת לצאת מזה

ולאחר מכן החליט שפג התוקף של הקשר שלנו.

ואני, שנשארתי בשוק, ששוב סמכתי על מישהו והוא איננו..

הבנתי ואולי אולי לתמיד שאין לסמוך ולהקשר לאנשים

נכון שזה נשמע רע לא לסמוך על אנשים אך זה אומר דבר חשוב אחר-

זה אומר לא להיפגע. לא לצפות, לא ואם הוא ירצה ואם הוא ירגיש כמוני..

די לזה!

וככה זה עם דודידו, ואולי בגלל זה אני נהנת

כי איתו אני לא קשורה, כי איתו אני לא מצפה ולא חושב איך יהיה אם הוא יעשה ככה או אחרת

דיברתי עם המנחה שלי, של הדמיון מודרך

הגענו למסקנה שגרמה לי לחשוב

המחשבה  היא שהידיד נתן לי תחושה של ביטחון, של יציבות, של גבר, של גב, של מישהו לסמוך עליו..

ההבנה שהגעתי אליה הפתיעה אותי- הוא מזכיר לי את סבא.

סבא הוא הדמות הערצה שלי. הוא הגיבור שלי. ולא סתם כי הוא סבא שלי, כי הוא אכן היה כזה.

הוא התנהג אליי תמיד כמו למלכה. תמיד.

ככל שדיברתי יותר הבנתי את זה.. לפי התיאורים שלי את הידיד, לפי מה שהוא נותן לי.

סבא איננו עוד.. הוא הלך ולא הייתה לי אפשרות להיפרד ממנו.

עכשיו, כשאני כבר לא חשובה לאותו הידיד והקשר בנינו נגמר מבחינתו, רציתי לפחות לדבר איתו

רציתי לפחות להגיד לו את זה- כמה הוא חשוב לי ולמה.

רציתי לפחות ממנו להיפרד כמו שצריך, בניגוד לסבא..  :(

ידעתי שאין כל סיכוי, ידעתי שדחייה, שהיא הנוראית מכל בעיני, עומדת מולי.

אבל לא יכולתי לוותר על האפשרות הזאת.

ידעתי שככל שאני יותר מעריכה ומוכנה לתת מעצמי ככה זה דוחה אותו ממני יותר

אבל ככה אני, כזאת אני.

בסוף הוא לא ענה לי ולא דיברנו והוא לא יודע את כל זה.. חבל לי.

האם זה מגיע לי?

האם מה שאני צריכה זה רק את ההרגשה שאני יכולה לעלות למישהו חיוך על הפנים?  משתמע שכך..