ימי חיי

(תעצמי את העיניים.. תסתכלי עלי.. )

שוב האקס.. לא רציני. שיחה באיסי.. הוא התחיל.

התחיל לשאול הרבה שאלות על דודידו ובשלב מסויים הפסקתי אותו

הרגשתי שהשיחה יכולה להוביל למקום כלשהו ודווקא היה לי נחמד עם הספק

אבל מצד שני הרגשתי שזה יגמר ברע

וככה, אמרתי לו להפסיק. בלי שידעתי מה מניע אותי.

לפחות לפעמים אני הולכת עם האינסטינקטים..

למרות שאחרי זה הרגשתי פספוס.

החורף הזה עושה לי רע..

אתמול כשנסעתי לבסיס היה אפור בחוץ, שמעתי שירים של jewel והרגשתי רצון להזיל דמעה.

חשבתי שאני אגיע לבסיס ואתעודד עם הבנות, איתם תמיד יש לי מצב רוח..

ואיכשהו המשך היום גם לא זרם. המשכתי להיות עצובה..

כבר אז הבנתי שחורף זה לא בשבילי.

כשהלכתי לשמור כבר ממש לא הרגשתי טוב..

גם דודידו "ברח" הביתה ולא דיברתי איתו..

באמצע השמירה הלכתי להקיא, לא יכולתי להאפק יותר.. בדיוק המפקדת שלי עברה..

והיא הלכה לדבר עם המפקד תורן..  היא הסיעה אותי לחר"פ

והפלאפון שלי התקשר ללא סוף,  שמתי אותו על שקט ולא עניתי לאף אחד.. לא ממש יכולתי לדבר.

הרגשתי באמת חסרת אונים..

כשיצאנו מהחר"פ חשבתי שאולי זה הכל פסיכולוגי

שאולי זה בגלל שחורף ואפור וגשום.. ויותר מזה בגלל שאני מרגישה לבד בתקופה הזאת.

כשחזרתי לבסיס והלכתי לישון חז רתי לכל מי שהתקשר אלי.

אחד מהם היה אחד מהבסיס, שהיה חבר של חברה שלי.. דיברנו קצת

אמרתי לו שלא הרגשתי טוב והוא היה מופתע

אמר שממש מוזר לשמוע את non-stop המטורללת בקול כזה חלש ומסכן..

העלה לי חיוך על הפנים..

אני שמחה שיש לי את החברים המקסימים בצבא. אנשים באמת רק מלראות אותם אני מחייכת, אני שמחה, אני צומחת.

מסקנה: חורף זה לא בשבילי.