ימי חיי

עכשיו אני חלשה, פיזית

אני משותקת במיטה, מנסה אפילו לא לדבר.

אני כותבת לך כי.. כמות הפעמים שעלית במוחי היום.. עולה על כל דימיון.

חשבתי כבר שזה עבר, בכל זאת עבר לא מעט זמן

ולא רק עבר פיזית, גם המקום שאני נמצאת בו היום רגשית, הוא שונה..

ועדיין עלית במוחי היום.

התעוררתי בבוקר, שוב עם כאבים..  הרגשתי כלכך חסרת אונים, שכלום לא משתנה

אפילו כואב יותר

וחשבתי ישר עליך, רציתי ליצור איתך קשר. רציתי לראות אותך.

זה דחף פנימי. השתלטתי עליו.

זה דחף שזוכר את כל השנים שבהם היינו ביחד, זה המח שמורגל ברגעי חולשה לחשוב על האהוב ביותר- אתה..

אבל המח גם יודע היטב שאין שום תועלת בעניין.

מלחמה שקטה התקיימה לה שם במוחי, בעוד גופי נלחם לשרוד.

לאחרונה אט אט הרגשתי איך אין כבר  לי מקום בחייך.

שאין לי פינה בליבך על כל השנים ביחד, על כל האהבה..

רציתי להגיד לך שאתה תמיד תשאר בליבי, אולם במקום אחר אך תהיה שם..

התשמע אותי, אהוב יקר?