ימי חיי

בלי תלות במצב או במה שהולך לקרות..

כשפתחתי את בוקר האהבה הזה (של אתמול) במטווח כבר אז הבנתי שמשהו פה לא כשורה.

בעוד מפקד המטווח רושם לי את התאריך ה14.02.06 אני פולטת "זה יום אהבה זה, שיורים בו?" והוא הסתכל עלי כמו על ילדה קטנה ותמה שעוד לא הבינה את החוקים של העולם.

כשהמטווח מאחורי וביה"ח שבו מאושפזת אמא של ידיד לפני, חשבתי לעצמי שכשאני אגיע למשרד ואתחיל את היום הצבאי שלי כשורה- אני אשלח מאייל לכל האנשים שאני אוהבת להגיד להם שאני שמחה שהם חלק מחיי היומיומיים, כמה זהו אושר גדול בשבילי.

כשחזרתי לבסיס היה כבר אחר הצהריים והתחלתי לעבוד על דברים שהייתי צריכה לסיים כמה שיותר מהר. ודווקא לא כי מישהו ישב לי על הראש, אלא כי אני לעצמי אמרתי שכדי שאני אתחיל להרגיש שאני עושה משהו משמעותי כדאי שאני אתחיל בלעשות משהו..

נשארתי בצבא עד 7 לעבוד. באמת הרגשתי טוב עם זה.

ואז הגיע ההתלבטות... וולנטיין דיי.. נפגשים עם יזיז או הולכים לחברה?

והרי מה, קניתי לו הפתעה שידעתי שהוא יאהב ורציתי לתת לו אותה..  היה בי קול פנימי שלא רצה ללכת, שאמר שזה יותר מדי.. אך הרי הוא נשאר לחכות לי ובל נשכח שולנטיין דיי..

בין לבין התחילו חיכוכים בנינו. אני נהייתי מהורהרת, הוא התבאס. ניסינו לדבר על זה אך השיחה לא עלתה יפה והתפרצה לה.

הוא יצא מהחדר אני בעקבותיו, הוא אמר שהוא יחזור בקרוב ואכן חזר. הוא נרדם ואני נשארתי שם עוד שעה ארוכה בוהה בתקרה, מקשיבה למילים של כל שיר שהתנגן ומזילה דמעה..

מאז שהכרתי אותו, הכרתי אותו בתור אדם רגיש אכפתי מבין, בעל חוכמת חיים. הבנתי באותה השעה למה טענתי שצריך זמן כדי להתאהב באדם, כי צריך להכיר אותו. אני לא מטילה ספק לרגע שמה שראיתי בו מההתחלה קיים, רק שהבנתי שיש דברים אותם לא ראיתי מההתחלה וגם הם קיימים, רק שאותם לוקח יותר זמן לראות.

נתתי לעצמי לשכב שם ולהזיל דמעה, נתתי לעצמי מבפנים לכאוב כי ידעתי שכרגע אין למנוע את זה. הפגיעה טרייה היא, והעצב טבעי..  אמרתי לעצמי שמחר בבוקר אני קמה עם חיוך ענק, ולא חיוך מזוייף אלא חיוך אמיתי שלי. כי שום דבר נוראי לא קרה, כי להתדכא בגלל זה יהיה לא נכון לי, זה יהיה להעצים את הקיים.

למחרת, היום בבוקר, הייתי עדיין קצת מהורהרת. במהלך היום זה עבר.. וכשהוצאתי את מדבקת הסמיילי הענק של יופלט מהתיק והדבקתי אותה על דלת הכניסה לחדר הבנות הסתכלו עלי בעיניים מלאות אושר ואמרו שהבלונדינית המטורללת חזרה לעצמה. הרגשתי שזה נכון גם לגבי הבפנים שלי, והחזרתי להם חיוך.