ימי חיי

זה נמדד בדברים הקטנים..

את הדבר הטריוואלי הזה, שהוא מבין בו יותר ממני.

לא שיש מה להבין בלסדר תיק לשבועיים לבסיס חדש, אבל זה היה מרגיע אותי אם הוא היה פה.

הוא היה אומר לי מה לקחת, הוא היה עוזר לי לסדר..

הייתי אוספת תיק בידיעה שמישהו מחכה שאני אחזור.

בחרתי בדרך הזאת. להיות לבד זאת בחירה שלי.

והוא.. הוא לא האהבה שלי, הוא רק סמל לאהבה, הוא רק זכר לאהבה שהייתה.

אבל הסמל היחיד שיש לי..

והיום.. אני אסדר אותו לבד.

מי יתגעגע אלי ויחכה לי כשאחזור?