ימי חיי

בזמן הליכה משוחררת ולא ריצת יום מטורפת - יש זמן.

יש זמן לחשוב ולבהות להרהר ולהגיע למסקנות כאחד..

כמות המחשבות שעברה לי בראש עולה על כל מימד.

חשבתי על פרידה לפרק זמן מסויים של בעל ואישה. איך מרגישים, כמה חזק הרצון להיות ביחד ומה היכולת להתרכז בעבודה, שזאת מטרת הנסיעה,כשיש בבית משפחה שלמה שמחכה לך. וכמה יפה זה שאדם לא מגביל את עצמו רק למשפחה אלא מתפתח בכל המישורים. ולא על חשבון- אלא בנוסף.

חשבתי עליך, שהכרתי אותך בקשר ארעי לפני שנים רבות והיום אנחנו משרתים ביחד- ואתה פוחד ממני.. רואה אותי ופוחד. ניסחתי במוחי מכתב, מילה במילה מה אכתוב לך כשאעזוב.  שראיתי בעינים שלך את הפחד, כמה מטופש זה היה לברוח ממני, שהוכחתי את עצמי כל פעם שנפגשנו והתנהגתי כמו שציפית שאתנהג, כאילו אנחנו לא מכירים. שהרגשת פחד כאילו יש לי משהו עליך, כאילו שאני אלך ואספר למישהו מה היה בנינו, כאילו זה איום ונורא אם מישהו יגלה..

חשבתי על המסקנה שהגעתי עליה שוב - שאסור לי להיות בקשר אמיתי עם אנשים. שאני פוחדת שהם יפגעו בי, שהם יהפכו לחלק מחיי בצורה שהם ישפיעו על חיי.. ואז אני לא אוכל לשלוט על החיים שלי. חשבתי על זה שאני נהיית מגעילה עם אנשים כשהם נהיים חשובים לי.

אז עדיף שלא יהיו.

נזכרתי איך מישהו בצבא עשה משהו מכוער ואז כשהוא ישב לדבר איתי אמרתי לו שזה לא נורא כי הוא לא חשוב לי יותר מדי ולא נפגעתי. והוא נעלב. כמה שהוא נעלב.

אבל רק ככה אני שומרת על עצמי.

חשבתי גם "למה"

והבנתי שאסור לי. פשוט אסור.

חשבתי איך זה שכשבא לך את נכנסת לחיפוש בפלאפון, מקישה את שמו ומחייגת והוא רואה את שמך ועונה לך בשמחה ואני דקות ארוכות יכולה לנסח הודעה שהוא יקרא ללא חשק.. אותו אדם, רק יחס שונה לכל אחת. 

(ולשם שינוי, הוא זה לא האקס ואת באמת בסדר)

אני לא מאמינה שפשוט לא הכרתי את האנשים הנכונים עדיין.

אני חושבת שלא הייתי בשלה מספיק לראות אותם ולהסתכל עליהם בעיניים הנכונות.

ואני מקנאה. מקנאה בכל אחת מהן, שהם אהבו אותן כי הן היו מלכות אמיתיות בעינהם.

וכועסת, כן כועסת על כל אחד מכם, שלא הערכתם אותי .