ימי חיי

האם אני עושה את זה לעצמי? האם אני מחזירה הכל ומשליכה על הכל? האם הפחד שלי השתלט עלי?

השיחה לא הייתה כמו שמישהו מאיתנו רצה שהיא תראה.

בשלב מסויים הוא אמר "אני יכול להגיד מה מתסכל בלדבר איתך פשוט כדי שתדעי?"  ומפה הכל התחיל.

הרי יש אמת בדבריו ואני מבינה את זה. או אולי אני פשוט כבר מכירה את הסיפור אז אני זורמת עם הגרסה ואין לי דעה עצמית כבר על עצמי ועל כל מה שמתחולל פה..

אני לא ברורה. זה מה שהוא ניסה להגיד לי.

מתסכל אותו כי אני לא מנהלת שיחה כמו שבני אדם רוצים. אני לא בוחרת ממבחר התשובות שהוא נותן לי את התשובה שמתאימה לי.

התשובה שמתאימה לי לא נכללת במבחר הזה (שהוא לצורך העיניין כן או לא) כי אני חושבת אחרת.

אני רואה עוד אפשרויות.

תמיד היה לי קשה עם ההחלטות כן ולא האלה.

הדרך חשיבה שלי קצת שונה משל רוב האנשים. כשאני רוצה לעשות משהו ועוד אנשים שותפים לזה אני חושבת איך הם רואים את החוויה ואם זה מתאים לי להעביר אותה ככה. אם מתאים אז תשובת הכן ולא תישלף מהשרוול לאחר שניות ספורות אך אם לא.. אני מתחילה לברר האם ניתן לשנות את החוויה כך שתתאים לשנינו. האם אני רוצה בכל זאת לעבור את החוויה בצורה הזאת שאני חושבת שתהיה?  אך אני מנתחת ללא הרף... 

ואנשים לא מבינים את זה.

הוא אמר שזה מעייף אותו.

הוא אמר שזה מוציא לו את החשק לדבר.

ואני.. אני כבר מכירה את הסימנים.

כי כשהוא אומר שגם אם הוא רצה שאני יבוא עכשיו הוצאתי לו את כל החשק להגיד לי שוב אני שומעת את האקס שלי אומר את זה. ואם הוא אומר שהשיחה עייפה אותו ושהוא מעדיף לסיים יש לי פלשבק של האקס יושב על המיטה אחרי 3 שעות של שיחת טלפון איתי, מחזיק את הראש מיואש. אני זוכרת איך באותה השיחה הוא אמר לי "אני מצלם את עצמי עכשיו שתראי כמה אומלל אני נראה מהשיחה הזאת".

הפלשבקים כאן.

וזה לא כי אני על כדורים.

זה כי משהו בי לא בסדר.

אם דברים חוזרים על עצמם- משהו בי לא בסדר.

וזה לא ירידות על עצמי. זה סימן.

זה סימן שצריך לשנות.

מה שוב עשיתי לא בסדר? ולמה לאנשים כלכך קשה להבין אותי?

זה כלכך מתסכל לחשוב שאני לא יכולה להסביר את עצמי.. שאנשים מתייאשים.

שדברים לא קורים בגלל שאני לא מצליחה להסביר את עצמי.

מדובר באנשים שונים. כבר מספר אנשים. לאחד בשלב מסויים הפסקתי להסביר את עצמי ברגע שהבנתי שהוא לא מבין.

טענתי שאין תקשורת בנינו. אבל זה כבר לא אחד..

כנראה העניין הוא לא התקשורת..

תמיד חשבתי שיהיה מישהו שיבין אותי.

כנראה זה לא יקרה.

הפעם מוחמד בכלל לא חושב על ההר למרות שההר היה בטוח שמוחמד יגיע..

כדאי שההר יחפש את מוחמד.

הלוואי שיכולתי לכתוב עוד אבל חוש הכתיבה שלי נאבד כרגע..

אני לא מצליחה להירדם.

מנסה להרגיע את עצמי. לשאול את עצמי מאיפה באה העצבות הזאת.

אני לא מוצאת תשובה בתוכי.

אני רוצה לעצור את הזמן, לעשות פאווז, להגיד לכולם "רגע, חבר'ה, אבל אין לי תוכניות לסופ"ש". אבל אני לא מצליחה.

אני עוצמת את העיניים חזק יותר, מצפה שכשאפתח אותם השעון יפסיק לתקתק ויעצור על השעה הנוכחית עד שאחליט שסידרתי הכל, אבל אני פותחת והוא זז.

הולך להיות לי שבוע חדש לבד...

חשוב לי לעשות משהו הסופ"ש. חשוב לי להתמלאות באנרגיה!

אני רוצה לבוא מוכנה לשבוע הזה..

פה בבית בשישבת זה לא יקרה.  רגע.. זה נורא חשוב! מה אתם לא רואים?

ורק השעון ממשיך לתקתק..

תיק תק    תיק תק..