ימי חיי

 פתחתי בבלוג את כל הפוסטים על סבא והתחלתי לקרוא.

רציתי לדעת אם משם זה התחיל. אם שם הפסקתי להאמין באנשים בעולם הזה ובעיקר בעצמי.

והבנתי. הבנתי מה הבעיה שלי עם אבא. למה אני לא מסתדרת אותו למרות שהוא הכי מקסים בעולם. למה אני לא סובלת את המגע שלו, את הקירבה שלו.

הוא הודיע לי על מות סבא. בחוסר רגישות שלא אופיינית לו. פה הבנתי את זה.

הרי זה הגיוני. סבא היה בשבילי הכל- ואבא סיפר לי על מותו. במוח של ילדה קטנה זה נראה אכן נורא.

זה אולי ילדותי אבל הגיוני לחלוטין.

אירוני במעט. סבא מאוד אהב את אבא, אין ספק שהוא לא היה רוצה שאתרחק ממנו...

אך אין אני יכולה להתקרב עליו.

מבחינתי הרי- הוא עשה את הנורא מכל. המילים שיצאו מפיו חצו את חיי לשניים.

עכשיו אבא נכנס עמד מולי. הסתכלתי עליו במבט נוראי.

עלי ללמוד להתמודד איתו.

עלי להבין שאין הוא לקח את סבא ממני. עלי להבין שאם הוא לא היה אומר שסבא הלך - זה לא היה משאיר את סבא איתי.

זה לא היה מאפשר לי לראות אותו שוב או לגעת בו או להגיד לו את אשר רציתי...

אני, בזמן שחייתי איתו, לא עשיתי את הדברים הללו.

והמוות של סבא, היה בדיוק כמו שהוא רצה. עלי לשמוח.

עלי להשלים עם הליכתו, שטבעית, כדרך בני אדם אנושיים.