ימי חיי

החשיבה שלי מכוונת למקום אחד בלבד.

אני לא מצליחה לחשוב על המאורעות, לחשוב למה ומה הפיתרון הלגיטימי למצב.

רק דבר אחד יש לי בראש.

ואני לא מצליחה לראות אור.

והמחשבות חוזרות. אני מנסה להעיף אותם, משום שהם חסרות ערך.

זה לא יתן לי כלום אם השינוי יתחולל כשאני לא אהיה כאן, אני מנסה להסביר.

אבל התמונות לא מרפות.

וזה הדבר היחיד שיש לי בראש.

חשבתי שזה מאוחרי, וזה לא.

עליתי על דרך המלך אך עכשיו אני כבר לא עליה.

השינויים גרמו לי לרדת ממנה ואני לא מוצאת את הדרך חזרה.

אני אולי ממש נאיבית, כי אני בטוחה שיש דרך כזאת, אני פשוט עכשיו לא רואה אותה.

אבל הראש שלי במקום אחר, וגם הגוף.

הגוף מתעוות לתנוחת עובר והידיים תופסות את הראש.

והמחשבות...  אותם מחשבות.

וכל פעם נראה לי שעוד שניה אני אממש אותם, ממש עוד שניה.

אבל אני נזכרת בדרך אחרת, שאני לא מכירה אבל בטוח קיימת.

לבנתיים, אני נשארת לשכב פה. וזה תמיד לבנתיים.

די לסבל, אני אומרת

והחשיבה שלי מכוונת למקום אחד.

מתי שהוא יגיע הזמן.

ורק עכשיו, כשאני כותבת ,המחשבות  מרפות.